גירסת הדפסה

איך הפסקתי לפחד מיום כיפור

אהרן פוירשטיין

אהרן פוירשטיין מספר כיצד סללו לו פיוטי יום הכיפורים את הדרך להתקרב אל היום הזה

האדם בבושתו מסתיר את עצמו מן האל ומעצמו. הוא מתחבא בין עצי הגן ומקווה שלא יקראו לו. כשהוא לבד הוא יכול בקושי ללחוש את חטאיו. הרגע שבו האדם עומד בקהילה ומתוודה, הוא רגע שבו הוא מבין כי חטאו הוא חלק מן המצב האנושי

 

קשה לומר שכנער צעיר אהבתי את יום הכיפורים. הצום הטיל עלי מורא, ואת השעות האחרונות על הסבל הכרוך בהן, רק ביקשתי לעקוף. הוידויים הארוכים והמיוסרים הטילו עלי שעמום: לא הבנתי על מה יש להתחרט כל כך, בקשת סליחה קצרה ועניינית נראתה לי מספיקה לכפר על כל חטאי. הדפים שצורפו לסידור בישיבה, ובהם פירוט החטאים עליהם יש להתוודות, היוו חידה ללא פתרון. מעולם לא הבנתי מי הם האנשים שעושים את כל העבירות האיומות האלה, ואם אכן ביצעו את כל המפורט בסידור, מה הם עושים בבית כנסת ?

כשהתבגרתי עדיין היה היום הזה קשה לעיכול. את חטאי ביקשתי לשכוח, חרטותי שבו על עצמן שנה אחר שנה. נמאס לי למחזר את הבטחותי לשינוי פתאומי, ותחושת הטוהר והצדיקות נעלמו כבר למחרת הצום. היו לא מעט רגעים של עוצמה בתפילה, ושירים שנגעו ללבי, ועם זאת אמונתי בכוחו של היום התמעטה והלכה. את התפילה הארוכה, החולשת כמעט על כל היום, נהגתי להעביר בעזרת ספרות יפה: ימים נוראים של ש"י עגנון וספרים נוספים.

לקח עוד זמן עד שמצאתי את דרכי אל היום הזה. עם הזמן יום הכיפורים הואר בעיני באור אחר. מול הפרוזאיות הבלתי נסבלת של הדפים אותם חילקו לנו בישיבה, ובהם פורטו לפי א"ב כל החטאים האפשריים, גיליתי את הפיוטים. אלו, הסתבר לי, עוסקים פחות בחטא ויותר בנפש העומדת להתפלל על עצמה מול האל. דווקא אותו צד פיוטי שבהם מאפשר גישה עמוקה יותר לאתגר, כל פיוט בדרכו. 

 

פעם אחת בשנה

יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו נאמרות חמש תפילות - ערבית (בליל יום כיפור), ולמחרת - שחרית מוסף מנחה ותפילת נעילה. בכולן – תפילת לחש ('עמידה'), פיוטים, סליחות, ואמירת הוידוי בשקט ובציבור.

בתוך מבנה זה נשזרו פיוטים שונים הפותחים דרכים שונות וכמעט מנוגדות לתוך עולמה של התשובה.

בכלל, חלק מן ההתרגשות בקהילות הספרדיות נובע מן העובדה שכמעט כל הפיוטים של יום הכיפורים נאמרים ביום זה בלבד. לעומתם, בבתי הכנסת האשכנזים, לא מעט מן הפיוטים שנאמרו בראש השנה ושעליהם כתבנו, חוזרים גם ביום כיפור. הפיוטים האלה נותנים לחזנים הזדמנות לעסוק במלאכת "השידוכים". הם מחברים מילים ישנות למנגינות חדשות ומוכרות מתוך תקווה שהזיווג יעלה יפה והקהל ימצא את עצמו שר את המילים בהתלהבות מרובה. בן דוד סיפר לי פעם שחזן יצירתי מדי שידך את המילים המתארות את ארבע מיתות בית דין "סקילה שריפה הרג וחנק" דווקא עם לחן של שיר חתונה שמילותיו "גילה רינה דיצה וחדווה".

 

וידוי שמח

איך הפסקתי לפחד מיום הכיפורים-פויירשטיין

התרת נדרים בבה"כ בית יוסף, ירושלים

אבל אולי החיבור בין השמחה לוידוי לא יראה כה מופרך אם נקשיב למנגינות השונות בהן מושר הוידוי. אותו פירוט אלפאביתי של חטאיו של האדם נאמר בתפילת העמידה בלחש ובגו כפוף. אולם בכל תפילה, בחזרת הש"ץ, חוזרים שוב על הוידוי, הפעם על ידי הקהל כולו, בקול, בניגון ולעתים בשיר. יש קהילות יקיות שבהן שרים את "על חטא שחטאנו לפניך" במארש חגיגי. הדבר נראה סתום ומוזר במחשבה ראשונה, אבל אם נעמיק - יש בכך מן האמת. היכולת להביט בחולשותינו אינה פשוטה להשגה. האדם בבושתו מסתיר את עצמו מן האל ומעצמו. הוא מתחבא בין עצי הגן ומקווה שלא יקראו לו. כשהוא לבד הוא יכול בקושי ללחוש את חטאיו. הרגע שבו האדם עומד בקהילה ומתוודה, הוא רגע שבו הוא מבין כי חטאו הוא חלק מן המצב האנושי. יש לו שותפים רבים לחטא, וכולם מבקשים מחילה. הקהילה נותנת לו לאדם כוח להביט בצורה כנה יותר במעשיו. המבט אל המעשים ממלא את האדם בצער אך גם בתקווה. רק מי שיודע מה חטא יודע את הדרך אל התשובה. וכמו ששר אהוד בנאי בפיוטו "תאמין שאם קלקלת - אתה יכול גם לתקן".

 

אהרן פוירשטיין עוסק בכתיבה, קולנוע, ובהוראת שניהם

אל 'עולם התוהו' - האתר של אהרן



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום