גירסת הדפסה

האוהבים ביערת דבש

אריאל זינדר

המשורר אריאל זינדר כותב על המימד המוחשי והמופשט של דמויות האוהבים ביערת דבש
"לנצח לא אעזבך" מבטיח הדובר, ואנו יכולים לשמוע הן את הרוך האנושי המפעם בהבטחה זו, והן את המימד הנצחי והאלוהי
 

כמו פיוטים רבים אחרים, גם יערת דבש של ר' ישראל נג'ארה מיוסד על האלגוריה השכיחה של האהוב והרעיה. כטבען של אלגוריות, גם פיוט זה נע בין כיסוי וגילוי, בין הצפנת הנמשל לחשיפתו, וכל זאת באמצעות עיצוב הדמויות. הדוד והרעיה האלגוריים מעוצבים כך שהמשל חי וברור, אך גם הנמשל מרכזי ונוכח. להישג זה מגיע המשורר תוך שימוש עדין ומדוד במימד המוחשי והמופשט של דמויות האוהבים.

הדמות המוחשית מבין שני האוהבים היא הרעיה. בבית הראשון אנו למדים אודות יופיה ונעם קולה - יַעֲרַת דְּבַשׁ עַל לְשׁוֹנֵךְ / לְבָנָה כַלְּבָנָה / עָרְבוּ לִי שִׁירֵי הֶגְיוֹנֵךְ - ובאופן עקיף אף למדים על סבל ובלות שהם מנת חלקה לעת זקנה. המאפיינים האנושיים אלה מקבלים יתר תוקף הודות לדימויים המוחשיים - יערת הדבש, הלבנה והשושנה - המבליטים את היופי והייסורים. הרעיה קרובה כאן יותר לקוטב הכיסוי של האלגוריה. על אף שמאזיני הפיוט משערים או יודעים שמדובר בדמותה של כנסת ישראל ולא ברעיה ממשית, זו אינה ידיעה שמקבלת תימוכין מתוך מילות הפיוט. בשלב זה מוסתרת כנסת ישראל מאחורי דמותה הלבנה כלבנה של הרעיה.

 

 

קול דודי דופק

ומהי הדמות הניצבת מנגד לרעיה יפה זו? על מנת לענות לשאלה זו יש להניח למושג "דמות" ולתאר את נוכחותו של ה"דוד" במונח אחר: הוא אינו דמות, אלא

גילוי וכיסוי
מתןך: כתובה, איראן, 1801
באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

קול. זהו קול צלול מאד, הפורש את טיעוניו טיפין-טיפין, באופן מדוד ואיטי. זהו קול שהרוך השזור בו נובע מן ההתכוונות הגדולה שלו כלפי זו שאליה הוא פונה, ולבסוף, זהו קול שאינו ממהר, אינו מהסס לחזור על דבריו, על עיקרי דימוייו, כאילו מאחורי הקול ניצבת תודעה שיודעת כי הרעיה סובלת, וכי לא תזיק לה גם הפעם השנייה בה היא תשמע על היותה שושנה נפלאה.

האם זהו קול של גילוי או כיסוי? למרבה הפלא, התשובה כפולה. זהו קול של כיסוי כיוון שהוא נשמע אנושי כל כך. אך זהו גם קול של גילוי כיוון שהיותו קול בלבד, שעיקרו נוכחות והבטחה, מרמז על מקורו האלוהי של סיפור האהבה הזה, ומכוון את המאזין לעבר הנמשל הנכסף.

 

לנצח לא אעזבך

גילוי וכיסוי
מתןך: "סדר דינים ותפילות השייכים לברית מילה"
הונגריה, 1769, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

ואכן, בסוף הפיוט נשלם מהלך הגילוי. לאחר שלושה בתים בהם נשמרה דמותה האנושית של הרעיה הסובלת, מגלה ר' ישראל נג'ארה כי הרעיה הזו אינה בשר ודם אלא עם, עם ישראל שיש לקבצו ולהשיבו לארצו. בנקודה זו משילה הרעיה את דמותה האנושית, ומתגלה כהוויה היסטורית ולאומית.

ומה עם קולו של הדוד? הודות לצלילותו הראשונית, לא עוברת דמות זו תהליך דומה של חשיפה ותמורה. ניתן לזהות בקלות, גם בבית האחרון, את מאפייניו של הדובר האוהב: אותו חיתוך דיבור מתון, אותה נדיבות לשונית המבטיחה "אקבצך ואשיבך" ואותו רוך השזור בקול. הודות לכך אנו יכולים לשמוע את העוצמה הגדולה הגלומה בחתימת הפיוט: "לנצח לא אעזבך" מבטיח הדובר, ואנו יכולים לשמוע הן את הרוך האנושי המפעם בהבטחה זו, והן את המימד הנצחי והאלוהי שבאמת קיים שם – בקולו של האהוב היחיד שאכן מצוי לנצח. 


אריאל זינדר הוא משורר, מורה וחוקר ספרות, חבר בקבוצת המשוררים 'כתובת' המפעילה את פרויקט 'מקום לשירה', בירושלים. במסגרת הפרויקט מרכז מזה שנתיים סדנאות כתיבה לאוכלוסיות מיוחדות בכל הארץ. תחום המחקר שלו הוא שירת הקודש בספרד.

  



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום