חג הפסח מזמן לנו שפע של פיוטים מסוגים שונים. לא רק ליל הסדר וההגדה אלא גם חודש ניסן עצמו, שלו נתחברו שירים בפני עצמם, ושביעי של פסח, וכמובן שירים המיועדים לשלושת הרגלים, וההלל, ותיקון הטל... ללא ספק אחד מן החגים המפוייטים ביותר.

הנה סיור מודרך בין 'תחנות הפיוט' של פסח וניסן:

ראשונים לכל הם כמובן פיוטי ההגדה, בין אם מדובר בפיוטים ממש ובין אם מדובר בקטעים מתוך ההגדה שנתייחדה להם שירה משותפת, שהפכה אותם לקטעי שיר.

כך למשל, מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה, והא לחמא עניא אינם פיוטים בהגדרה המקובלת של המילה, אלא קטעי מדרש ומשנה. אז למה בכל זאת הם מצטלצלים לנו כפיוטים? הסיבה נעוצה כנראה בשני גורמים - הטקסיות המיוחדת המתלווה אליהם והלחן המיוחד שלהם, השונה בחלק מהמקרים מהנוסח הרגיל של ההגדה. אגב, במקרה של הא לחמא עניא ועבדים היינו, מדובר כנראה בלחנים חדשים למדי, אותם לחנים שכל ילד ישראלי לומד בגן הילדים אבל לא נמצא אותם בהקלטות המסורתיות של ההגדה.

פיוטי ההגדה

אז מה הם בכל זאת "פיוטי" ההגדה? תלוי את מי שואלים, או יותר נכון, השאלה היא אם אתם מחזיקים בידכם הגדה אשכנזית או ספרדית.

מתוך חד גדיא, אל. ליסיצקי, רוסיה, 1919
באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

בסוף ההגדה האשכנזית מופיעה קבוצה של שבעה פיוטים – חמשת הראשונים שבהם (ויהי בחצי הלילה [שמוכר יותר בשמו של הבית האחרון שלו – קרב יום], אומץ גבורותיך, כי לו נאה, חסל סידור פסח, אדיר הוא) נתווספו להגדה כנראה אחרי המאה ה-12, על אף שחלקם הם קדומים מאד. השניים האחרונים מבין השבעה – הלא הם אחד מי יודע וחד גדיא – הם המאוחרים ביותר ונתווספו להגדה רק אחרי המאה ה-15. מקורם כנראה בשירי עם לא יהודיים, וכנראה שולבו בהגדה לשם שעשוע ועניין לילדים. במאתיים השנים האחרונות חלחלו שני הפיוטים הללו גם למנהגים הספרדיים, ובארץ הפכו לחלק בלתי נפרד משירי הפסח וההגדה. מעניין לציין שהקהילות הספרדיות לא רק שאימצו להן את חד גדיא אלא שחלקן נוהגות לשיר אותו לא בשפתו הארמית אלא בניב של הקהילה, כמו שתוכלו לראות בסרטונים שכאן.

עוד פיוטי הגדה שחשוב להזכיר הם שני פיוטים קדומים ביותר: האחד הוא 'דיינו', פיוט ידוע וקיים בכל המנהגים, שמופיע כבר בהגדה של ר' סעדיה גאון (מאה תשיעית-עשירית). השני הוא הפיוט הקדום ביותר המופיע בהגדה - 'אתה גאלת' - שנתחבר כנראה עוד בימי הגאונים הראשונים (מאה שביעית-שמינית). זהו פיוט הבנוי על פי סדר הא"ב ופורש את סיפור שעבוד בני ישראל במצרים וגאולתם. הפיוט הזה נשתמר רק במנהג בגדד ותימן.

הפיוט האחרון שנתווסף להגדה, סביב המאה ה-15 או ה-16,  הוא הפיוט 'אמונים ערכו שבח', שמופיע ברוב ההגדות הספרדיות.

שלושת הפיוטים האלו – דיינו, אתה גאלת ואמונים ערכו שבח - משולבים בתוך ההגדה עצמה ומושרים במהלך קריאתה, שלא כמו שאר הפיוטים שהזכרנו, אותם שרים בעצם בסופו של ליל הסדר, אחרי סיום ההגדה, הסעודה, ברכת המזון ואמירת ההלל.

מבין כל הפיוטים של סוף ליל הסדר נודע ל'חסל סידור פסח כהלכתו' תפקיד מיוחד – הוא מסמן בעצם את סיומו של ליל הסדר (במנהגים האשכנזיים). כשמו כן הוא (חסל במשמעו הארמי של המילה – כלומר הסתיים, ולא במשמעותו העברית הנפוצה של הושמד וחוסל...)

ואכן, השירה של הפיוט הזה, שלאחריו נוהגים בדרך כלל לפרוץ בשירת – 'לשנה הבאה בירושלים', מלוּוה בדרך כלל בתחושה שהנה, תם לו ליל הסדר ועכשיו אפשר להתחיל להתפרע קצת עם הפיוטים האחרים – קרב יום, אחד מי יודע, חד גדיא, וכל השאר...

שירת ה'הלל'

אחד מחלקיו של חג הפסח הוא ה'הלל' (קובץ מזמורי תהלים הנאמרים ומושרים בחגים ובראש חודש). להלל יש 'סימן' משלו בליל הסדר, לקראת סופו (קדש ורחץ... הלל נרצה). מבין כל קטעי ההלל, הידוע ביותר בהקשר של חג הפסח הוא 'בצאת ישראל ממצרים', מזמור תהלים שהקהילות הספרדיות אומרות אותו גם בתפילת ערבית של חג הפסח.

את ההלל אומרים בשירה, בשלל לחנים שונים מעתיקים ומסורתיים ועד כל מיני הלבשות 'מודרניות' ולחנים שונים של הרב קרליבך. כמעט לכל קטע ב'הלל' יש כמה וכמה לחנים, מלחנים עולצים ומקפיצים ועד לניגוני דבקות ותחנונים.

תפילת הטל

הזדמנות נוספת לשירה אנו מקבלים מיד למחרת ליל הסדר, כאשר אומרים בתפילה את 'תיקון הטל' – קטעי תפילה ופיוטים שמציינים את המעבר מהחורף אל הקיץ, מעבר שמתבטא בכך שבמקום להתפלל על הגשמים ולומר בתפילה 'משיב הרוח ומוריד הגשם', מתחילים לומר 'מוריד הטל'. ושוב אנו מוצאים הבדל בין מנהגי האשכנזים לספרדים. הספרדים שרים, בלחנים המשתנים מקהילה לקהילה, כמה פיוטים יפהפיים של ר' שלמה אבן גבירול – 'שזופת שמש' ו'לשוני כוננת',

ואילו האשכנזים שרים פיוט קדום של ר' אלעזר הקליר – טל תן לרצות ארצך.

שני פיוטי הטל האלו – שזופת שמש וטל תן, זכו ללחנים חדשים ממש בשנים האחרונות.

 שירת הים

הגענו לשביעי של פסח, היום החותם את חג הפסח - שתחילתו בליל הסדר (ראשון של פסח) והמשכו בימי חול המועד. ביום זה, על פי המסורת, התרחשה בפועל קריעת ים סוף ואז שרו משה ובני ישראל את שירת הים. לזכר זה נוהגים בשביעי של פסח לקרוא בתורה את שירת הים, אולי הפיוט הראשון בהיסטוריה.

סביב שירת הים נתחברו עשרות ומאות פיוטים במהלך הדורות. את חלקם נוהגים לשיר בבית הכנסת לפני שמתחילים לקרוא את שירת הים, על מנת לשוות למעמד נופך חגיגי. נזכיר כמה מהם – יום ליבשה של ר' יהודה הלוי, המופיע בכמה מן הקהילות הספרדיות, מלכי מקדם של ר' דוד חסין, המושר בקרב יהודי מרוקו ואשיר לאל גאה גאה במסורת יהודי בבל. 

שירת ניסן

השירה לכבוד חג הפסח מתחילה בעצם עוד מראשית חודש ניסן, שנחשב לחודש הגאולה, כמאמר חז"ל - בניסן נגאלו בניסן עתידים להיגאל. נראה כי כל כמיהת הדורות וכיסופיהם מתנקזים אל ניסן ואל פסח. אלפי פיוטים שנכתבו במהלך הדורות, המבקשים גאולה, מוצאים בחודש הזה את מקומם הטבעי. 

ליהודי מצרים יש מנהג מיוחד במינו - לקיים בראש חודש ניסן את טקס ה"תאווחיד" (הייחוד) – סדר המורכב מפיוטים בעברית וערבית, קריאת פסוקים מהתורה המדברים ביציאת מצרים, אמירת מזמורי הודיה מתהלים, תפילות והדלקת נרות.

יהודי בבל מקבלים את חודש ניסן בשני פיוטים של רבני בגדד  – 'מלך גואל ומושיע' של ר' משה חוצין (המאה ה-18) ו'נכון לבו' של ר' נסים מצליח (מאה 18-19), וגם מוסיפים שיר של ר' ישראל נג'ארה - ירום ונישא - שבמרכזו דמותו של המשיח.

נושא מרכזי אחר בפיוטי פסח הוא – עשרת המכות, המככבות בלא מעט פיוטים. כזה הוא למשל 'לצור גואלנו' של ר' דוד חסין (מרוקו, המאה ה-18).

ימי חול המועד הפכו בשנים האחרונות לימים של התכנסויות ואירועי פיוט, שם ניתנת ההזדמנות לפייט מפיוטי ניסן, כמו למשל 'יחיד נורא' של המשורר החלאבי ר' רפאל ענתבי, 'אל חביבי' של אשר מזרחי ורחמים עמר, ו'אל בידו' בלחן אורפלי-תורכי.

עוד תחנת שירה בחודש ניסן היא 'שבת הגדול', היא השבת הסמוכה לפסח, שלה נתייחדו מנהגים משלה. לשבת הזו נתחברו פיוטים רבים במהלך הדורות, רובם פיוטים החורזים ומפייטים את דיני פסח והלכותיו, כהכנה לחג. 'חסל סידור פסח' למשל, הוא הבית האחרון של פיוט ארוך העוסק בהלכות פסח שנכתב במקורו עבור שבת הגדול. באתר קיים פיוט אחד לשבת הגדול, ממסורת יהודי בבל - 'שבת זה שבת הגדול'.

שיר השירים ופרקי אבות

ונחתום בתחנה אחרונה, לא ממש פיוטית אמנם, אבל באוירה פיוטית. מנהג נוסף הקשור בחג הפסח הוא מנהגן של הקהילות הספרדיות לקרוא בשבתות שבין חג הפסח ובין חג השבועות – התקופה הידועה גם בשם 'ספירת העומר' את שיר השירים (בליל שבת) ואת פרקי אבות (בשבת בבוקר). בקהילות האשכנזיות נוהגים להתחיל לקרוא פרקי אבות בשבת הראשונה שאחרי פסח עד לפני ראש השנה. גם כאן, לכל קהילה וקהילה נוסח וניגון משלה. שיר השירים כידוע, שימש השראה לאלפי פיוטים במהלך הדורות, שלא לדבר על פסוקים מתוכו הממשיכים להיות מולחנים ומושרים בפי אמנים ישראלים שונים. 

 חנה פתיה היא מנהלת התוכן של אתר הזמנה לפיוט