הסליחות הראשונות שלי

סיגלית בנאי

סיגלית בנאי במסע בין ניו יורק ונוה צדק, מספרת על מפגש מטלטל עם סליחות, בלב הבדידות האורבנית

 

אני עוצמת את עיני, חשה חלק מהציבור שמתכנס לשוחח ולבקש סליחה יחד, בטקס מטהר של בין לילה לבוקר. צמרמורת עוברת בגופי, המילים סכות את ליבי כמו שמן טוב שיורד וניגר על הסדקים והבקיעים, ואיך זה שאף פעם לא שמעתי את השירה הגדולה הזאת שמטלטלת אותי כמו רעם בקצב משכר שהולך וגובר

 

בגיל 27 חזרתי לארץ אחרי שנתיים בניו יורק. מצאתי לי דירת חדר קטנטנה בנווה צדק, קניתי לי טוסטוס, ניסיתי להתחיל כאן בחיים חדשים. הלילות הראשונים במציאות החדשה, לבד, היו לא קלים. שכבתי במיטה בחושך מנסה להירדם, כשכל מה שהיה לי זהו תיק הבגדים שאיתו חזרתי, מונח בארון העץ הישן, והמון סימני שאלה לגבי העתיד הצפוי לי. המחשבות הריקות מילאו את ראשי בבהירות מכאיבה, השינה הייתה רחוקה ממני, שעות של עירות מבהילה, טורדנית. שאלתי את עצמי איך אנשים ממלאים את הוואקום הזה של הזמן שחולף, דקה אחרי דקה, לילה אחרי לילה. אולי הם צופים בטלוויזיה, אבל לי לא הייתה טלוויזיה, אולי הם קוראים ספר, אבל שום ספר לא הצליח לעורר בי עניין, אולי הם משוחחים עם מישהו, אבל לי לא היה עם מי לדבר בשעה ארבע בבוקר, לבד בחושך בעיניים פקוחות, כשפתאום שמעתי מבחוץ חבטה עזה וקול דק של התנפצות. קמתי במהירות מהמיטה ויצאתי החוצה בכותונת קיצית ובשיער פרוע. הטוסטוס שלי היה מוטל על צידו על הכביש, הדלק ניגר ממנו כמו מפצע פתוח וגבר מזוקן שסביבו שישה ילדים קטנים מנסה להרים אותו. אחזתי בכידון וייצבתי את הטוסטוס על הרגלית. "סליחה ומחילה, אני מאוד מצטער. נעים מאוד. את הדיירת החדשה. סליחה ומחילה". "זה בסדר, לא קרה כלום. אתם גרים כאן?" – "אימא שלי. שולמית. השכנה שלך מלמעלה. אלה הנכדים שלה. אנחנו גרים לא רחוק". הילדים מביטים בי בסקרנות, מציגים את עצמם. ליאב, ישראל, שלומית... לבושים ומסורקים הם עולים ויושבים בואן משפחתי חבוט כמו בטיול שנתי. פתאום אני שואלת את עצמי, רגע אחד, השעה ארבע בבוקר, מה הם עושים כאן כאילו אמצע הצהריים, לרגע הכול נראה היה כל כך טבעי... "סליחות. אנחנו ממהרים לסליחות". "סליחות?" – "כן. היום מתחילים." ואז בלי לחשוב פשוט שאלתי "אפשר לבוא אתכם?". "ברוכה הבאה. למה לא. רק..." והוא משפיל את המבט. אני נזכרת בכותונת הקצרה, "רק שנייה". נכנסת לחדר, מחליפה לשמלה ארוכה, לובשת עליה חולצה עם שרוולים ארוכים, יוצאת, לרגע מהססת, חוזרת וקושרת סביב ראשי מטפחת, ליתר ביטחון. ופתאום כולנו יושבים יחד בוואן, כמו משפחה, הילדים שואלים איך קוראים לי ומה העבודה שלי ולמה אין לי בעל וילדים ואיפה אבא ואמא שלי.

 

כמו בהשראה עליונה הריק של חיי חיכה למילים האלה שהתגלגלו אליו ביד המקרה ואני יודעת שמכאן והלאה הכול יהיה אחרת, אני לא לבד, מתעטפת בחום הקורן סביבי יחד עם כולם, כמו תחת טלית גדולה ומגוננת של אבא אחד 

 

בית הכנסת הקטן בנווה צדק מקבל את פנינו בחמימות נעימה. תכונה והתרגשות, ואיזו מין בהילות באוויר כשפתאום זה מתחיל. כמו פעימות של פעמון גדול מדנדן מילים שנסגרות במ"ם שמכה ומהדהד בתוך ראשי: " ב ן   א ד ם   -   מ ה   ל ך  נ ר ד ם - ק ו ם  ק ר א  ב ת ח נ ו נ י ם "  אני מביטה סביבי, נשים מבוגרות בשמלות צבעוניות אוחזות בספר, שלומית הקטנה מגישה ספר לידי ואז המילים לובשות צורה וגוף של אותיות שחורות ועזות מנוקדות ובהירות שמכריזות "שְׁפֹוךְ שִׂיחָה, דְּרֹושׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים  –  רְחַץ וּטְהַר, וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים". אני עוצמת את עיני, חשה חלק מהציבור שמתכנס לשוחח ולבקש סליחה יחד, בטקס מטהר של בין לילה לבוקר. צמרמורת עוברת בגופי, המילים סכות את ליבי כמו שמן טוב שיורד וניגר על הסדקים והבקיעים, ואיך זה שאף פעם לא שמעתי את השירה הגדולה הזאת שמטלטלת אותי כמו רעם בקצב משכר שהולך וגובר עד לזעקה: "אָנָּא שְׁעֵה, שִׁמְךָ יוֹדְעֵי, יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים - לְךָ אֲדֹנָי, הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים". אני חשה נכלמת יחד עם הקהל, מתחברת לראשונה לשירה המתגברת שהושרה בעברית במשך דורות בגלויות שונות, בעדן, בגדד, ירושלים, ניו-יורק, נווה צדק, הנה אני כאן מתרחצת באפסותי והפעמון ממשיך להדהד את המילים שנסגרות במ"ם ומכוונות למישהו שמקשיב, שומע יודע ורואה הכול: "כִּי לְעוֹלָם, לֹא נֶעְלָם, מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים - וְכָל מַאֲמָר, אֲשֶׁר יֵאָמַר, לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים". כמו בהשראה עליונה הריק של חיי חיכה למילים האלה שהתגלגלו אליו ביד המקרה ואני יודעת שמכאן והלאה הכול יהיה אחרת, אני לא לבד, מתעטפת בחום הקורן סביבי יחד עם כולם, כמו תחת טלית גדולה ומגוננת של אבא אחד: "הַמְרַחֵם, הוּא יְרַחֵם, עָלֵינוּ כְּרַחֵם, אָב עַל בָּנִים", אני נקודה קטנה באוקיאנוס הנצח, מתביישת ויודעת שחיי עוד עתידים להיכתב ועכשיו אתחיל מהכרה בכוח של הריק אותו חשתי בחדרי הקטן, לתחושת האפסות, הריק, השום דבר, ורק כך אדע שיש תקווה ויש עתיד:  "לְךָ אֲדֹנָי, הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים".

 

 

סיגלית בנאי היא בימאית ("אמא פאיזה", "החלוצים"), מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר

 



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום