גירסת הדפסה

ליאונרד כהן ביום הכיפורים: מלאכים או גבעה שבורה

מישאל ציון

פורים ויום הכיפורים, שני החגים הכי שונים בשנה. יום של מאכל ומשתה, הפרת כל החוקים והיפוך המוסר, מול היום שבו מכים על חטא, צמים ומתנזרים, היום המוסרי ביותר בשנה. כך למראית עין, אבל הסוד (הגלוי) של יום הכיפורים הוא שזהו חג תחפושות הרבה יותר משמעותי מחג הפורים.

 

ליאונרד כהן-מלאך
מתוך סדר ברכת המזון, גרמניה 1728
באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב 

יום הכיפורים הוא, כמו שהדרשנים אוהבים לומר, הוא יום ה-'כְּ'פורים, יום שהוא כמו פורים. אם בפורים אנחנו מתחפשים למאוויים הכמוסים שלנו, נותנים פתח לצד האפל והאסור, הרי שביום הכיפורים אנחנו מתחפשים למלאכים: לובשים לבן, נמנעים מאכילה, שתיה ושאר צרכים אנושיים, מצמידים רגליים ועומדים שעות ארוכות. למלאכים, אומרת הגמרא, אין ברכיים, ויש רק רגל אחת, סמל לכך שאין להם בחירה לאיזה כיוון ללכת. כל השנה אנחנו בני תמותה חוטאים, אבל ביום כיפור אנחנו מתחפשים למלאכים ומתחברים לצד הטוב ביותר שלנו, לשלמות שבתוכנו לפני שהאנושיות הנלוזה הזאת הרסה הכל.

כך, לכל הפחות, טוענת הגישה המלאכית: בכדי להיות רצויים בפני האל, עלינו להפסיק להיות בני אדם, ורק כך נתכפר.

מתים במשפט וחיים ברחמים
אבל אל מול גישה זו קיימת תפיסה אחרת לגבי יום הכיפורים. באמצע מוסף היא זוכה לעדנה, כאשר פותחים את הארון והקהל כולו שר את הפיוט "אשר אימתך". שיר קצבי זה, שנכתב במאה ה-7 לספירה, מתאר את מלאכי האלוהים המדהימים, שביבי אש, תלתלי גבה, שיראת ה' עליהם. תמונה ידועה בפיוטים העתיקים. אלא שבשיר הזה כל המלאכיות הזו לא מזיזה לבורא עולם. הקב"ה – כמונו, אולי – מתאווה דווקא למה שאין לו: לקבל תהילה מחורשי רשע, מחסרי שכל, ממחוסרי יראה. כלומר – מאיתנו, בני האדם:

[...]

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים           בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת

בְּוַעַד אֲלָפִים              בְּוֶכַח רְבָבוֹת

                               וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִזִּיו שׁוֹנֶה                 מִזֹּהַר כָּבֶה

מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל               מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע

                               וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

[..]

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ               בִּשְׁבִילֵי מַיִם

בִּתְלוּלֵי רוֹם               בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ

                               וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם                מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ               מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל                מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ               וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה             וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין            וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים           וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

                               וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם

 

(הפיוט הזה זכה לאחרונה לעדנה מחוץ למחזור התפילה בספרו של אמיר גוטפרוינד, שואה שלנו)

 

אם להאמין לפייטן, ביום כיפור אל לנו להתחפש למלאכים. להפך: עלינו לבוא כבני אדם. טענה דומה לפיוט משמיע הרבי מקוצק, שצוחק על כל אלו המקדישים את ימיהם להפיכה למלאכים. הרי האירוניה הגדולה היא שהקב"ה כלל לא רוצה מלאכים. יש לו המונים כאלה, והם די משעממים! הקב"ה מבקש בני אדם – ולהיות בן אדם זה הרבה יותר קשה...

אך מה זה אומר לבוא ליום כיפור כבן אדם?

 

הבור העמוק
כשהייתי בן תשע, אבא שלי גרר אותי ואת אחותי בפעם הראשונה למניין מוזר של אחד התלמידים שלו, בלב שכונת הקטמונים. שם, מתחת לבית קטן ברחוב רשב"ג, היה מתקבץ לו מניין של היפים מזדקנים ומקובלים לעת מצוא, תלמידי ר' שלמה קרליבך ופליטי חסידות סלונים. מדי פעם היינו גוררים ספרדי זקן מהרחוב להשלים מניין, שאולי מתוך רחמים לאשכנזיות ההזויה שלנו היה ניאות להצטרף. שם, במקלט המעופש, למדתי תפילה אמיתית מהי. לימים עבר המניין מן המקלט בקטמונים לבית מרווח בקטמון הישנה, שם התפרסם בירושלים בתור "מניין לידר", על שם משפחת בעלי התפילה. אבל אנחנו תמיד קראנו לו "בירא עמיקתא" – הבור העמוק, זכר לימי המקלט העליזים. באחת השנים, כאשר אחד מבעלי התפילה עמד לפתוח את תפילת המוסף בתפילה החשופה מכל, "הנני העני ממעש", הוא החל במקום זה לשורר פיוט אחר. היה זה פיוטו של הפייטן הנודע ר' אריה לייב הכהן ממונטריאול, "אם יהא זה רצונך". המחבר ידוע גם בכינויו לאונרד כהן, והשיר בשמו הלועזי If it be your will.

אם "אשר אימתך" מבקש מאיתנו לבוא כבני אדם – ולא כמלאכים – לחווית יום כיפור, אז לאונרד כהן נותן לנו את השפה לעמוד כבני אדם מול אדון כל. הנה השיר בשפת המקור ובתרגומו של גבריאל בלחסן, פייטן אדיר בזכות עצמו:

 

אם יהא זה רצונךָ
שלא אדבר עוד לעולם
וקולי יידום

כמו שכבר נדם
לא אדבר עוד לעולם
אשמע רק לקולךָ 
עד אשר תקרא בשמי
אם יהא זה רצונךָ

 

אם יהא זה רצונךָ 
שקולי יהיה אמת 
ממרומי גבעה שבורה
אשיר לךָ כעת 
מגבעה שבורה 
קול שבחיך יהדהד
אם יהא זה רצונךָ 
שלפניך אדבר

 

ואם יהיה זה רצונךָ

אם ישנה בחירה 
נהרות ירקדו 
גבעות יעלוזו 
שפוך רחמיךָ

על לבבות נשרפים בשאול
אם יהיה זה רצונךָ
להיטיב עם כל 

 

ועשה אותנו קרובים 
ועקוד בחוזקה
כל ילדיך כאן

עומדים מולך 
בסמרטוטי אור 
שלבשנו לכבודךָ 
את הלילה תאיר
אם יהיה זה רצונךָ

 

תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן (בשינוי קל שלי, מ.צ.) מתוך "שיר זר - משירי לאונרד כהן בעברית"

 

If it be your will 
That I speak no more 
And my voice be still 
As it was before 
I will speak no more 
I shall abide until 
I am spoken for 
If it be your will

 

If it be your will 
That a voice be true 
From this broken hill 
I will sing to you 
From this broken hill 
All your praises they shall ring 
If it be your will 
To let me sing

 

If it be your will 
If there is a choice 
Let the rivers fill 
Let the hills rejoice 
Let your mercy spill 
On all these burning hearts in hell 
If it be your will 
To make us well

 

And draw us near 
And bind us tight 
All your children here 
In their rags of light 
In our rags of light 
All dressed to kill 
And end this night 
If it be your will

If it be your will.

 

Leonard Cohen, “Various positions”, 1984

 

אם יהא זה רצונך
זוהי אולי תפילה עתיקה, אבל כהן מבטא אותה בהיסוס מודרני. מטבע התפילה המסורתי הוא "יהי רצון". עצם הבחירה במילים "יהי" מרמז על הבטחון שלנו ביכולתנו להטות את רצונו של הקב"ה. כהן מהוסס הרבה יותר: "אם יהיה זה רצונך". לא ברור אם ה"אם" הזה מוסב על היכולת של בני האדם לשנות את רצון האל, או על ספק גדול יותר: ספק בקיומו של הרצון האלוהי בכלל. ואולי דווקא התפילה הכנה היחידה שניתן להוציא מפינו בעידן המודרני ואחרי השואה מתחילה במילה "אם"...

בשורה השניה של השיר, כמו החזן העומד לפני בוראו בטרם תפילת מוסף, כהן מוסר הודעה: קולי אינו שלי. הוא נדם פעם - בטרם הולדתי - וגם עתה אינו מסור לי. מה' מענה לשון. בימים הנוראים אנחנו מבקשים עוד שנה של קול.

בשורה השניה של השיר, כמו החזן העומד לפני בוראו בטרם תפילת מוסף, כהן מוסר הודעה: קולי אינו שלי. הוא נדם פעם - בטרם הולדתי - וגם עתה אינו מסור לי. מה' מענה לשון. התובנה הזאת, שקולי (ובעצם, כל קיומי) היה דומם ועוד יידום, היא אולי התובנה הבסיסית של הימים הנוראים. מה שכל שאר השנה אנחנו מקבלים כמובן מאליו מתגלה כלא פשוט בכלל, לא בהכרח שלנו, לא בהכרח כלל. בימים הנוראים אנחנו מבקשים עוד שנה של קול.

גבעה שבורה
"אם יהא זה רצונךָ / שקולי יהיה אמת / ממרומי גבעה שבורה / אשיר לךָ כעת". מתוך כל המטאפורות קורעות הלב של הפיוט "אשר אימתך", כהן מחדש מטאפורה משלו: גבעה שבורה. לעומת חשכת ימי הביניים של "אשר אימתך", הרי שבמאה ה-20 אין ספק שהאדם הוא גבעה. אנחנו בונים מגדלים (הרשימה הזאת נכתבת מהקומה ה-17 של גורד שחקים במנהטן), גואלים אדמות, בוראים מכונות, מתקשרים בשניה עם הצד שני של העולם, יוצרים ועושים ומדברים ומתקדמים. אך ביום כיפור, אל מול רגעי האמת של עיצומו של יום, אנו גם מודים: איננו אלא גבעה שבורה.

כמו שהזהר אומר: 'מאנין תבירין בעי רחמנא' – הקב"ה מתאווה לכלים שבורים. אין כוונתו לגאול את בני האדם מאנושיותם ולהפכם למלאכים, ואין כוונתנו להילחם באנושיות שלנו. להיפך - אנו מכירים בכוחנו האדיר כבני אדם, ובתוך כך בשבירות שלנו. ודווקא ההסתכלות על כל אשר השגנו ובנינו גורם לנו להבין גם עד כמה איננו אלא "הבל ותהו" במאזן הסופי. ומהמקום הזה אנחנו מתפללים ביום הכיפורים.

כתנות אור

ליאונרד כהן
תשליך בקיבוץ עין השופט

בפיו של כהן הטליתות של יום כיפור הופכים מבגדי מלאכים טהורים לסמרטוטי אור. כשאדם וחוה מגורשים מגן עדן, הרגע המסמל יותר מכל את שבריריותו של המצב האנושי, הקב"ה מלביש את האנושות ב"כתנות עור". אך הגמרא מספרת, ומי יודע אם כיוונתי כאן לרצונו של כהן, שבתורה של רבי מאיר לא היה כתוב "כתנות עור", אלא "כתנות אור". דווקא אחרי הרגע הכי נמוך שלנו, רגע החטא, אנחנו מלובשים בכתנות אור. כעת, אחרי כמה אלפי שנים של לבוש, אולי כל מה שנשאר מהם זה סמרטוטים. ודרך סמרטוטי האור שלנו אנחנו משתדלים להאיר את העולם הזה הדומה ללילה. כל השנה אנחנו פועלים ועובדים, עמלים ויגעים, מתוך אמונה שהעולם הזה הוא יום, שקולנו ימלא כל גיא ויתגבר על כל מכשול, שפועל ידינו ייכון לעד. אך ביום כיפור אנחנו משתחווים ומודים: יש לילה בחוץ. העולם הזה נעדר אמת וריק מצדק. אנחנו לא יותר מציץ נובל וחניטי נשמה. עבודה רבה עוד לפנינו להאיר את הלילה, ואיננו יכולים לה לבד, אז אולי, אם ואם יהא זה רצונך, תאיר את הלילה. אם יהא זה רצונך.


הרב מישאל ציון הוא מחבר "הלילה הזה: הגדה ישראלית", בוגר ישיבת מעלה גלבוע ובעל הסמכה מישיבת חובבי תורה, המנהל שותף של עמיתי ברונפמן, קהילה של כאלף צעירים יהודים בישראל ובארה"ב.

Mishael@byfi.org



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום