מספרד לצפון אפריקה - השירה העברית במעבר

הקירבה הגיאוגראפית והקשרים ההדוקים בין צפון אפריקה לספרד הביאו בהכרח לידי זיקה ברורה בחיי הרוח של שני המרכזים, זיקה המתבטאת, בין השאר, בפיוט ושירה. השירה בצפון אפריקה מבטאת את ההזדהות עם תרבות ספרד מחד, אך מאידך גיסא הגירוש גרם למשבר ביחס לערכים הספרדיים וכן לחשבון נפש בכל הנוגע להשפעות החילוניות על התרבות היהודית. מאמר זה עוסק בשאלות כיצד השפיע מתח זה על שירת המגורשים, כיצד השלים המשורר בין הקטבים של דחייה ודבקות, של קֽרבה ומרחק, מהי מידת הזיקה של שירתם למאורעות ההיסטוריים האקטואליים בני הזמן, מה היחס בין מסורות השיר שהילכו בהן ובין מה שחידשו בשירתם, ומה מכל המאפיינים הללו ומן ההקשרים ההיסטוריים של שירה זו השפיעו על שירת צפון אפריקה בדורות הבאים.

תוכן:

מבוא

א.      רשב"ץ – שירת הפולמוס

ב.      רבי אפרים אנקאוה – שירה אישית

ג.       בדור גירוש ספרד (רנ"ב) ולאחריו

1.   ר' סעדיה אבן דנאן

2.   בן בקראט ובן זמרה

3.   'עומר השכחה' והפיוטים שבו

סיכום

הפניות בביליוגרפיות

 

מבוא

הקירבה הגיאוגראפית והקשרים ההדוקים בין צפון אפריקה לספרד הביאו בהכרח לידי זיקה ברורה בחיי הרוח של שני המרכזים. זיקה זו גלויה וברורה בתחומי ההלכה והבלשנות ואף בכל הנוגע לשירה ולפיוט,[1] ברם הסימנים והעדויות שבידינו אין בהם כדי לשרטט את תולדותיו של מרכז השירה העברית בצפון אפריקה, שפעל במקביל ובקשר הדוק עם ספרד.[2] היצירות שנכתבו במרכז זה מהן שנעלמו ומהן שנבלעו בשירה המפוארת של ספרד. השפעתם של משוררים מגורשי ספרד בצפון אפריקה בשילוב המסורת המקומית וההתפתחות הפנימית של יהודי המקום הביאו לפריחה של מרכז השירה והפיוט העבריים במגרב במאות הט"ז-הי"ז, מרכז זה המשיך להתפתח ולהתרחב במאות הי"ח-הי"ט עד המאה העשרים. [3]

ראשיתו של תהליך זה בסוף המאה הי"ד ובראשית המאה הט"ו, כאשר הגיעו לאלג'יר ריב"ש (ר' יצחק בר ששת, בארצלונה 1326 – אלג'יר 1407) ורשב"ץ (ר' שמעון בן צמח, ספרד 1361 – אלג'יר 1444) ומלבד תורתם הביאו עימם גם את שירתם, חוליה בשרשרת הזהב של השירה העברית בספרד, המשך לשירתם של רשב"ג וריה"ל. [4] מאז עד לגירוש הסופי מספרד באו ממנה לצפון אפריקה מגורשים רבים, וביניהם משוררים ופייטנים לא מעטים שבנו את התשתית לשירה העברית במגרב.

כיוון שהשירה העברית בספרד מסמלת את תור הזהב בשיאו ואת תפארת התרבות היהודית הספרדית – עצם היצירה השירית הזו כמגרב מלמדת על הזדהות עם התרבות היהודית בספרד ועם ההווי ואורח החיים בקהילות הספרדיות. מצד שני הגזרות והגירוש גרמו למשבר גדול וליחס של דחייה כלפי הערכים הספרדיים וכלפי התרבות הפוגעת. יתר על כן המידה של צידוק הדין שהיתה חלק מאמונתם של יהודים אלה הביאה אותם לפשפש במעשיהם ולבקר בחריפות את אורח החיים ואת התרבות החילונית שהיו מקובלים בקהילות יהודי ספרד.

השאלה היא כיצד השפיע מתח זה על שירת המגורשים? כיצד השלים המשורר בין הקטבים של דחייה ודבקות, של קֽרבה ומרחק? מהי מידת הזיקה של שירתם למאורעות ההיסטוריים האקטואליים בני הזמן? מה היחס בין מסורות השיר שהילכו בהן ובין מה שחידשו בשירתם? ומה מכל המאפיינים הללו ומן ההקשרים ההיסטוריים של שירה זו השפיעו על שירת צפון אפריקה בדורות הבאים. על שאלות אלה אנסה לענות להלן, בכיוונים אחדים שמתוכם יעלו מגמותיה ומאפייניה של שירה זו.

אפתח ברשב"ץ ובשירת הפולמוס שלו, משום שיותר מכול משקפת שירתו את המאבק הפנימי והחיצוני של דור הגירוש בספרד ואת נפתולי אלוקים שנפתלו יהודים אלה עם ארץ אהבתם ועם תרבותה. אף הויכוח ודרך הפולמוס מסורת ארוכה להם בשירת ספרד למיום היווסדה, עוד מימי מנחם בן סרוק ודונש בן לברט.

 

א.    רשב"ץ – שירת הפולמוס

הרשב"ץ באחדים משיריו נסך ממד של אקטואליה וגם נימות חריפות של ויכוח ופולמוס נגד הנוצרים, ותוך כדי בקשתו ותפילתו להצלה הוא זועק את זעקת הגזרות, הרדיפות והגירושים. דבריו משקפים היטב את האווירה הקשה של העימות עם הנוצרים במאה השנים האחרונות בחיי הקהילה היהודית על אדמת ספרד, עימות שכלל דברי שכנוע ודברי פיתויים, ויכוחים מטעם ודברי איומים, גזרות ושמדות בכפייה ובאונס. לחץ קשה ואלים גם הביא להמרת דת מרצון, הן כדי לזכות ביתרונות חברתיים ולהיפטר מן ההצקות והן מתוך שכנוע פנימי כתוצאה מן המצב בכללו. רשב"ץ ראה בנוצרים עובדי אלילים לכל דבר, כפי שניתן לראות בבירור מן השיר 'ה' שבור זרוע רשע'.

בּוֹנֶה בָּמָה / טְלוּאָה וְרָמָה / וּבְקוֹל דְּמָמָה

מַשְׁכִּים וּמַעְרִיב / מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב

לֶחֶם כְּזָבִים מַקְרִיב / וַיִּקְרָא לוֹ 'ה' שָׁלוֹם'

תיאור הבמה, המצופה בבד צבעוני (טלואה, על-פי יחזקאל טז:טז), הכינוי 'בית מלא זבחי ריב' (על-פי משלי יז:א) לכנסייה, הלעג לפולחן ולקורבן הקדוש, המכוּנה כאן 'לחם כזבים' (על-פי משלי כג:ג) – כל אלה אינם מותירים מקום לספק לגבי עמדת הדובר כלפי הפולחן הנוצרי, ומכאן החלטתו הנחרצת – ייהרג ואל יעבור.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: בִּדְמִי יָמַי / אֵלֵךְ שְׁאוֹל בַּאֲשָׁמַי

כִּי מִפְּנֵי חַטָּאתִי בַּעֲצָמַי / אֵין שָׁלוֹם.

הדובר מחליט כי מוטב לו להיהרג ולמות קודם זמנו (על-פי ישעיה לח:י) מאשר להיכנע ללחץ הנוצרי, והוא רומז לאלה שעשו כך, כפי שנאמר בטור הקודם לאלה המצוטטים: 'רבו כמו רבו / במי מריבה רבו / בריבם עמדי נצבו'. 'מי מריבה' (במדבר כ:יג) רמז למי הטבילה, ולפיכך מדבר הטור באותם שהמירו את דתם, והשורש 'ריב' מציין גם לשון ריב וויכוח, גם לשון ריבוי, ובעיקר לשון מרד ומרי בקב"ה, על-דרך 'הוי רב את יֹצרו' (ישעיהו מה:ט). הדברים מתייחסים אפוא למומרים שהצטרפו לנוצרים בויכוחים הדתיים. והיו קשים מן הנוצרים גם בהיותם דוגמה רעה 'בריבם עמדי נצבו'. [5]

השיר פותח בסירובו המוחלט של הצד הנוצרי להניח ליהודים. צד זה משנס מותניים ועושה מאמצים מיוחדים ואף יוזם פרובוקציות: 'חילים מגבר / ושלום כי אדבר / עובר ומתעבר / מה לך ולשלום?'. השיר מצטט בכאב רב את דברי המפתים: 'אומר לי: לך עבוד אל זר / ויקם לך אומר תגזר / ובו תהיה נעזר / וישם לך שלום', וכן במחרוזת הבאה: 'אומר לי: אם עתה / תמיר כבודך – אתה / תבוא אל אבותיך בשלום'. הסיומות בסופי המחרוזות מסתיימות במלה 'שלום', ובכך מתעצמת תחושת המצוקה האיומה שהדובר נתון בה.

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם, מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ"א ואילך. גם כשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד. בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל.

בשל חשיבות השיר, הוא מובא בזה במלואו מתוך כת-יד אוקספורד 1180/1, דף 11, ע"ב. השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב'', והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע, שנאמרו, כנראה, בימי שני וחמישי. השיר כתוב בתבנית סטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף', ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות.

 

ה', למה תביט בוגדים

ה', לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ / לְבַלַּע עַם עָנִי יִשְׂבַּע רִישׁ

גּוֹי חָנֵף כְצִפְעוֹנִי יַפְרִישׁ

אוֹמֵר: 'אֶשְׂמַח כִי רַב חֵילִי / בְּיֵין נִסְכִּי עֲצַבִּי וּפִסְלִי

אֶת קָרְבָּנִי זֶה אֵלִי / וְאֶת גְבִיעִי, גְבִיעַ הַכֶּסֶף'

 

5                              שָׁלוּ בּוֹגְדִים / וְאָהֳלֵי שׁוֹדְדִים

וְהֵמָּה הָיוּ בַּמּוֹרְדִים

'הֶאָח' אָמְרוּ עֲרֵלִים / 'בְּיִשְׂרָאֵל אֲנַחְנוּ מוֹשְׁלִים

וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים / בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף'

 

                                מַדּוּעַ יָרַשׁ מַגְדִּיאֵל / אַרְצוֹ, הַבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל

10                                       אִם יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ וְגוֹאֵל

כִּי רֵיחוֹ הִבְאִישׁ / כָּל בֶּן מַחְפִּיר וּמַבְאִישׁ

וְכָל עֶבֶד אִישׁ / מִקְנַת כֶּסֶף

 

                                עֲבָדִים בּוֹ מַשְׁלוֹ / וּשְׁאֵרוֹ אָכְלוּ

                                            בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ וְאָכְלוּ

15               עַם חוֹטֵא וְנוֹאָל / בְּדַם פְּשָׁעָיו מְגוֹאָל

בְּעֵץ פִּסְלוֹ יִשְׁאַל / נֶחְפָּה בְּכֶסֶף

 

                                וֵאלֹהִים אֵין זוּלָתוֹ / וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו סְגֻלָּתוֹ

                                            בְּיַד עַם לִפְסִילֵיהֶם – תְּהִלָּתוֹ

אוֹמֵר: 'בָם אֶמְשׁוֹל וְאוֹתָם אַךְ / בְכֹחַ כְּרוּב וּמַלְאָךְ

20               לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אַךְ / אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף'

 

                                נוֹדֶדֶת מִקִנָּהּ / שֶׂה פְזוּרָה בְּכָל פִּנָּה

                                            עוֹד תָּבוֹא לַצִּיּוּן בְּרִנָּה

כִּי חֶסֶד נָשְׂאָה / לִפְנֵי אֵל וְחֵן מָצְאָה

                                מְכָרָהּ בְּלֹא הוֹן – וְיָצְאָה / חִנָּם אֵין כָּסֶף

 

ביאורים ומקורות

^1.     ה' [...] לבלע: על-פי חבק' א:יג. ובוגדים הם הנוצרים. עם [...] ריש: כינוי לישראל הנמקים בגלות.

^2.     גוי חנף: עם רשע ונוכל, על-פי יש' י:ו.

^3.     אומר [...] ופסלי: דברי רהב של האויב, המתרברב כי הצלחתו באה לו בזכות דתו, על-פי יש' מח:ה.

^4.     את [...] אלי: הקרבן הקדוש המסמל בעיני הנוצרים את אל משיחם. ואת [...] הכסף: על-פי בר' מד:ב, ועניינו הפולחן הנוצרי.

^5.     שלו בוגדים: על-פי יר' יב:א.

^7.     האח: קריאה של שמחה על שלטונם בישראל. ערלים: כינוי לנוצרים שאינם נימולים.

^8.     ונמכרנו [...] כסף: על-פי בר' לז:כז-כח.

^9-10 מדוע [...] וגואל: על-פי יר' מט:א.

^11.     ריחו הבאיש: דיברו בו סרה.

^12.     וכל [...] כסף: על-פי שמות יב:מד.

^16.     בעץ פסלו: כינוי של לעג לצלב העץ. ישאל: על-פי הו' ד:יב. נחפה בכסף: על-פי תה' סח:יד.

^19.     כרוב ומלאך: שהנוצרים מייחסים כוח של הכרעה ועזרה למלאכים.

^20.     לא בכח יגבר: ש"א ב:ט. אך [...] הכסף: על-פי במ' לא:כב.

^21.     נודדת מקנה: זו כנסת ישראל הנודדת בגלות. שה פזורה: כינוי לישראל על-פי יר' נ:יז.

^22.     עוד [...] ברנה: על-פי יש' נא:יא.

^23.     כי [...] מצאה: על-פי אס' ב:טו-יז.

^24.     מכרה בלא הון: על-פי תה' מד:יג: יש' נב:ג. ויצאה [...] כסף: על-פי שמ' כא:יא.

 

ב.    רבי אפרים אנקאוה – שירה אישית

שירת הפולמוס של רשב"ץ טבעית היא לדור סוער ופגוע, אך גם לעת כזאת לא נעלמה שירת הפרט, המציגה את היחיד ואת עולמו בינו ובין קונו, בינו ובין תחושותיו ואמונותיו. שירה זו נדגים ביצירתו של רבי אפרים ברבי ישראל אנקאוה (ספרד 1359? – תלמסאן 1441), [6] אחת הדמויות הנערצות ביותר על יהודי צפון אפריקה, המקיימים עד היום יום הילולא שלו בל"ג בעומר. אביו, מחבר ספר 'מנורת המאור', הועלה על המוקד על קידוש ה' בגזרות קנ"א. רבי אפרים נמלט לצפון אפריקה ושהה בעיר מראכש ואחרי כן נתיישב באלג'יר. הוא נחשב צדיק וקדוש וכל ימיו היה מתאבל ומתענה על הגזרות שהיכו ביהודי ספרד. הוא מוזכר בהערכה רבה על-ידי חכמי דורו, ביניהם ריב"ש. ממורשתו הגיעו לידינו הספר החשוב 'שער כבוד ה'' – הכולל תשובות על השגות הרמב"ן על 'מורה נבוכים' לרמב"ם – שנכתב כתשובה לשאלת בנו, ר' ישראל אנקאוה. לדעת הרב ש' אסף גם החיבור 'פירוש התורה דרבנו אפרים' הוא לרבנו אפרים אנקאוה. [7]

רבינו אפרים כתב גם פיוטים, ושניים מהם, 'אלה מהימן די ברא זמן', הכתוב בארמית, והפיוט 'אדון עולם אשר נעלית', [8] נתקבלו למחזור אלג'יר ליום הכיפורים. אף ספרו 'שער כבוד ה'' כולל שיר פילוסופי ארוך, במתכונת שירת ספרד ובמשקל המרובה. לידנו הגיע שירו 'אזעק מר ואקונן' 'להחכם כהה"ר אפרים נקאוה כשראה בחלום שימות באותה שנה'. זו יצירה מיוחדת בטיבה, שאותה כתב רבינו עקב חלום שלו, והיא מעין קינה על מותו. בצד הצער והאבל על המוות, כוללת הקינה תוכחה לאדם באשר הוא אדם. בשתי המחרוזות האחרונות הוא נפרד מן העולם, הוא רץ ל'צרור החיים' ו'לעולם זיו השכינה' ומבקש להזכיר שמו לברכה. לזכור את יום המיתה ולא ללכת שבי אחרי קסמי השוא של עולם השקר. זו שירה אישית, המציגה עמדה מפתיעה של דובר בשיר קינה, בעל יסודות של שירת מוסר. מפאת ייחודה היא מובאת בזה, בפעם הראשונה בדפוס, במלואה.

 

אזעק מר ואקונן

 

לקראת המוות ועולם האמת. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. בשלוש המחרוזות הראשונות 3 טורי ענף. טור מעין אזור ורפרן, ובארבע המחרוזות האחרונות ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור.

החריזה: אאאבר         גגגבר    דדדבר  ההההבר           (ר=רפרן)

משקל: שש הברות דקדוקיות בצלע.

חתימה: אפרים נע.

כתובת: להחכם כהה"ר אפרים נקאוה כשראה בחלום שימות אותה שנה.

מקור: כ"י ביהמ"ד לרבנים. פאריס 26. דף 87, ע"ב.

 

אֶזְעַק מַר וַאֲקוֹנֵן / עָלֵי מַכַּת הַמָּוֶת

וְאֵילִיל מַר וְאֶתְאוֹנֵן / לָלֶכֶת בְּגֵיא צַלְמָוֶת

וּמַשְׁחִית לְלָכְדִי כוֹנֵן / הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת

הוּא הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד / וְהוּא הַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד

5                                          שָּׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי / אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד

 

פְצַח פֶּה בַתַּאֲנִיָּהָ / וַאֲנִיָּה וְהוֹמִיָּה

לְיוֹם הַמָּוֶת יוֹתֵר / אָנוּס לִשְׁאוֹל תַּחְתִיָּה

וְאֵין פּוֹדֶה מִשַּׁחַת / רוֹב עָפָר מַאֲפֵלְיָה

לְזֹאת הָיִיתִי שׁוֹקֵד / כְּצִפּוֹר עַל גַּג בּוֹדֵד

 

10   רְאֵה בֶּן אָדָם עָלוּב / וְהִתְבּוֹנֵן אַחְרִיתְךָ

בְּנוּס לֵיחֲךָּ בְּעֵת תֶחְשַׁךְ / וְתִכְהֶה עֵין רְאוּתֶךָ

וְתִקְרָא לְשַׁחַת אָבִי / וְלָרִמָּה הִיא אֲחוֹתְךָ

וּמֵאֶרֶץ הַחַיִּים / לְעוֹלָם תְּהִי נוֹדֵד

 

יְרָא הָאֵל, בֶּן אָדָם / בְּטֶרֶם יָבוֹא עִתְּךָ

15   וְהִתְיַשֵּׁר לָלֶכֶת / בְּחֻקּוֹתָיו בְּכָל יְכָולְתְךָ

וְהוֹד תֵּבֵל אַל יַשִׂיא / אוֹתְךָ וְאַל יְפַתֶּךָ

כִּי בְּיוֹם תִּסַּע יָסוּר / שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶךָ

לֹא תִּמְצָא בִּלְעֲדֵי / מְזַעֵק וּמְעוֹדֵד

 

מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה / וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה

20   וְרֵאשִׁיתוֹ סֵרָחוֹן / וְאַחְרִיתוֹ הִיא בּוּשָׁה

לַתּוֹלַעַת הוּא מַאֲכָל / וְלָרִמָּה הוּא יְרוּשָׁה

לָזֹאת מָרָה וְשׁוֹד יִזְעַק / וְיֶחֱרַד חֲרָדָה קָשָׁה

לְיוֹם יְגוּרֵהוּ בַּחֲרָמוֹת / וְאוֹתוֹ יְצוֹדֵד

 

נַדְתִּי מֵעוֹלַמְכֶם / עוֹלַם הַכּוֹכָבִים

25   אֲשֶׁר עִנְיָנָיו כַּעַס / וְכָל יָמָיו מַכְאוֹבִים

וְרַצְתִּי לִצְרוֹר חַיִּים / כֻּלָּם אֲרוּכִים וְטוֹבִים

לְעוֹלַם זִיו הַשְּׁכִינָה / אֲשֶׁר כָּל יָמָיו עֲרֵבִים

לְהִתְלוֹנֵן בְּצֵל שַׁדַּי / וּבְסֵתְרוֹ אֶתְעוֹדֵד

 

עֲלֵיכֶם אַחַי וְרֵעֵי / לְהַזְכִּיר שְׁמִי לִבְרָכָה

30   קַוּוּ לְעוֹלָם זֶה מְאֹד / אֲשֶׁר טוֹבָתוֹ אֲרוּכָה

וְאַל יַשִׁיא אֶתְכֶם – / עוֹלַם שׁוֹד וַהֲפֵכָה

אֲשֶׁר עִנְיָנָיו כַּעַס / וְתוֹחַלְתּוֹ מְמוּשָׁכָה

וְכָול חַי תַּחַת כַּפּוֹת / רַגְלֵי מָוֶת רוֹדֵד

 

באורים ומקורות

^1.        מכת המוות: הבשורה הרעה שנאמרה לו בחלום כי ימות באותה שנה.

^2.        ואתאונן: אתאבל, ללכת בגיא צלמות: על-פי תה כג:ד. וכאן עניינו מוות ממש.

^3.        כונן: עומד מוכן ומזומן.

^4.        הוא [...] שודד: על-פי יש' כא:ב.

^5.        שמוע [...] מתנודד: על-פי יד' לא:יז. וכאן עניינו נודד ועוזב את העולם הזה.

^6.        פצה פה: קורא עצמו לאבל ולקינה.

^7.        יותר: לא נתפרש לי, אפשר שהוא מתייחס לנאמר בטור הקודם, ואולי כוונתו: יותיר – כלומר את התאניה ואניה יש להשאיר ליום המוות. אנוס: האדם באשר הוא אנוס לשאול תחתיה.

^8.        ואין פודה: על פי תה' מט:ח. רוב עפר מאפליה: תמורה ל'שחת'.

^9.        לזאת [...] בודד: על-פי תה' קב:ח. מהורהר ומלא מחשבות.

^11.     בנוס [...] ראותך: לעת זקנתך וקרבתך למוות, על-פי דב' לד:ז.

^12.     ותקרא [...] אחותך: על-פי איוב יז:יד.

^15.     והתישר ללכת: לך ישר.

^16.  והוד תבל: הנאותיו המדומות של העולם הזה.

^17.     שבטך ומשענתך: רכושך ומשפחתך שאתה סומך עליהם, והלשון על-פי תה' כג:ד.

^18.     מזעק ומעודד: המקוננים המבכים את מותך והסובבים אותם העונים להם ומעודדים אותם בבכייתם.

^19.     מה [...] אשה: איוב טו:יד.

^20.     וראשיתו סרחון: בתהליך היווצרותו.

^22.     לזאת: על מצבו ואפסותו ועל אחריותו.

^23.     ליום: הוא יום המיתה. יגורהו בחרמות: על-פי חבק' א:טו. ימשכהו ברשתו. יצודד: יצוד, ילכוד.

^24.     נדתי מעולמכם: דברי הדובר היודע כי הוא עומד ללכת לעולמו. עולם הכוכבים: שהארץ הוא כוכב במערכת כוכבי הלכת, ועם זה מציין הביטוי את הברק שאינו ניתן להשגה ואת תלות האדם בגורלו.

^25.     אשר [...] מכאובים: על-פי קה' ב:כג.

^26.     ורצתי: אני הולך ברצון ובמהירות. צרור החיים: על-פי ש"א כה:כט.

^27.     זיו השכינה: על-פי תיאור העולם הבא בברכות יז ע"א.

^28.     להתלונן בצל שדי: על-פי תה' צא:א.

^30.     לעולם זה: הוא עולם האמת שאני הולך אליו.

^31.     עולם שוד והפכה: עולם של פשעים ושל פגעים.

^32.     ותוחלתו ממושכה: התקוה לטוב מתמשכת ואינה מתממשת.

^33.     וכל [...] רודד: המוות רומס ודורס את החיים כולם, ואין לאדם אלא לקוות לחיי העולם הבא.

 

ג.  בדור גירוש ספרד (רנ"ב) ולאחריו

 

1.     ר' סעדיה אבן דנאן

בגירוש רנ"ב הגיעו לצפון אפריקה אחרוני משוררי ספרד, כגון: רבי סעדיה אבן דנאן (רס"ד). הוא הפך לדמות מרכזית בין בני קהילתו החדשה, והיה פעיל כמנהיג, כאיש הלכה ואף כרושם דברי הימים. רס"ד היה לא רק משורר מחונן אלא גם בקי מאין כמוהו בצדדיה העיוניים של שירת ספרד, כפי שעולה מספרו 'מלאכת השיר'. [9] בספר זה הדגים רס"ד את המשקלים השונים שהוא תיאר בעזרת עשרות מכתמים מפרי עטו. רובם במתכונת שירת החשק הספרדית, והם מלמדים על שליטה נאה בלשון ויכולת המצאה, חוש ההומור ויכולת החידוד הלשוני שלו משתקפים יפה בשירים הקצרצרים הללו וכן בשיר סאטירי שכתב נגד אחד הקמצנים בדורו. בצד שירתו החילונית כתב רס"ד פיוטים שונים ומהם שנקלטו במחזורי צפון אפריקה. כן כתב שירה דידאקטית, ובה שירים המתארים את מסכתות הש"ס ואת פרקיהן, השפעת שירתו ניכרת כבר בצעדיה הראשונים של השירה העברית במאה הט"ז, בשירת מנדיל אבי זמרה. [10] שיריו על מסכתות הש"ס ופרקיהן נעשים דוגמה לשירים מעין אלה בדורות שלאחריו. [11]

2.     בן בקראט ובן זמרה

לאחר גירוש רנ"ב הגיעו לצפון אפריקה ממאלאגה שני ידידים, רבי אברהם בן בקראט הלוי ורבי אברהם זמירו (או בן זמרה), שניהם משוררים וגם תלמידי-חכמים ואנשי ציבור. שירתם, שעודנה טמונה בכתבי-יד, משקפת את אחריתה של שירת ספרד. מאת ר"א בן בקראט נשתמרו תיאור ספרותי וקינה מפורטת על הגירוש, אשר זכו להערכה כמקור היסטורי מהימן, ועם זה לא חסר בהם הממד הספרותי. מורשתו השירית, שהוצגה בקצרה בידי י' שטרית, [12] כוללת פיוטים ושירי שבח, חידות ושירי שעשועים, וכן פתגמים ומשלים שהוא תירגם ועיבד מן הערבית והביא את המקור הערבי בצד התרגום. עוד בולטים בדיוואן שלו שירים בעלי צורות גיאומטריות וצורת אילן, והן מלמדות על שירה בעלת מסורת ארוכה. אכן דרך זו היא פיתוח והמשך להתחלות מעין אלה בפתחה של השירה המאוחרת יותר בספרד. [13] שירת בן בקראט זכתה לשבחים רבים, ואלה נכללו בשיר שבח ארוך, שכתב לכבודו ידידו ר"א בן זמרה. שיר השבח הובא ב'עומר השכחה' לר"א גאבישון, המקדים לשיר שבחים מופלגים לר"א בן זמרה ולשירתו, ואף מוסיף שיר משלו, שיר ארוך, המובא כדוגמה לשירים הפונים אל הנפש. [14] עוד מדגיש בעל 'עומר השכחה' את שליטתו המוחלטת של ר"א בן זמרה בשירה הערבית ובלשונה. בצד כשרונותיו כמשורר עברי. גם ידיעותיו ובקיאותו בפילוסופיה ובעיקר ב'מורה נבוכים' זוכות לשבחים מרובים. הדיוואן הכולל את שיריו נתגלה לאחרונה בידי ר' משה עמאר והוא דומה במבחר שיריו לקובץ השירים של ר"א בקראט. בין שירי ר"א בן זמרה נמצא שירי שבח רבים שכתב לידידיו, במיוחד לר"א בקראט המכונה בפיו: 'הרב'. בן זמרה כתב גם שירים דידאקטיים לא מעטים, המסכמים עניינים שונים בהלכה ובלימוד תורה; משלים ושירי מוסר, וביניהם תרגומים מן הערבית אחד מקור ואחד תרגום. כאשר המקור מובא באותיות ערביות; קינות על אישים שהלכו לעולמם; שירי קודש, וכן שיר אחד בעל צורת משולש.

 

3.     'עומר השכחה' והפיוטים שבו

בין ידידי ר"א בן זמרה, הזוכים לשירי שבח ממנו, נמצא את ר"א גאבישון, מחבר 'עומר השכחה', חיבור שבעיקרו הוא פירוש לספר משלי, ועם זאת כולל ידיעות היסטוריות לא מעטות, בעיקר עניינים בשירה ובפיוט. הדפים האחרונים הם קובץ של שירים שונים משל המחבר וצאצאיו ומשל בני דורם, וביניהם, כאמור, משירי ר"א בן זמרה, וכן משירי ר"ס דנאן, מנדיל אבי זמרה ואחרים. סיפור חייו של המחבר, ר"א גאבישון, אופייני למשוררים מן המגורשים שראינו. הוא היה משורר, משכיל ורופא, שהביא עימו לצפון אפריקה את תרבות יהודי ספרד ואת חריצותם ושאפתנותם, ועד מהרה נעשה רופא החצר של מלך אלג'יר וקנה לו מעמד נכבד בקרב בנו עמו. [15]

קובץ השירים הנספח ל'עומר השכחה' בנוי במתכונת אופיינית של קובצי השירה שראינו: שירי שבח ושירי קינה, שירי קודש והודאה לקב"ה, שירי מוסר ומשלים, מכתמים – בחלק גדול מהם מתורגמים מן הערבית ומובאים מקור בצד תרגום – חידות המוחלפות בין ידידים, בעיקר על שמותיהם, שירים וירטואוזיים כתובים בטכניקה צורנית מסובכת, כגון שירים שיש בהם רק יתדות, או שירים שכולם מילים בנות הברה אחת, ואף שיר בצורת משולש. בולטים השירים שנכתבו בשבח המקרא ובשבח התלמוד, בהם שירים המפרטים את שמות הפרקים של מסכתות הש"ס, וכדוגמה לכך מובא שירו של ר"ס דנאן.

מעניינים במיוחד הם דברי ההקדמה והקישור בקובץ, המבטאים את השקפתם של בני שלושה דורות. בדברים אלה מבוטא רצון עז לשמר ולהצדיק את תרבות שירת החול של יהודי ספרד. כן מובא שם קטע אפולוגטי ארוך על ההזדקקות לערבית ולתרבותה, המציין את הקירבה הרבה שבין העברית לערבית, שהרי בעזרת הערבית מתפרשים פסוקי מקרא ולשונות מן המקרא שיש קושי בהבנתם, ואף פרשני המקרא ורש"י עימהם נזקקו לה בפירושיהם. גם גדולי החכמים וההוגים היהודים בספרד כתבו דברי עיון ומחקר בערבית, אומר המחבר, ועל כן אין רע בכך שהוא עצמו נזקק לדברי משל וחוכמה בערבית כדי לעבדם למכתמים עבריים. התנצלות אחרת היא על כתיבת שירי חשק אלגוריים. אברהם גאבישון, נכדו של בעל 'עומר השכחה', מבקש לכתוב שיר חשק אלגורי באהבת התורה, אך חושש שמא יחשדו בו שאין כוונותיו טהורות, ועל כן מגייס לעזרתו את רבי סעדיה בן דנאן ואת שירתו, הכתובה במתכונת שירת החשק. [16] השירה והמשוררים זוכים להערכה רבה על הכישרון הנדרש לכך, והשירה אף נחשבת למעין נבואה.

 

 

 

 

                                      שער 'ספר עומר השכחה', ליבורנו

4.     רושם הגירוש על השירה

מסגרות השירה בקבצים שסקרנו בפרק זה מלמדות על רצונם של יוצאי ספרד לשמור על קשר בינם לבין עצמם, ומכאן חילופי השירים ביניהם.

שירי ידידות וחידות על שמות ודברי הערכה וחיבה, וכן הרצון לשמור על היסוד של התרבות העברית שבידיהם – כל אלה ניכרים בתרגומי המכתמים ודברי הממשל, ובעיקר בהבאת המקור בצד התרגום. הדברים בזכות הערבית, הנאמרים ב'עומר השכחה', מלמדים על ההערכה הרבה ללשון זו ולתרבותה, יחד עם זה הם הרגישו צורך בהצטדקות ובהתנצלות. מכל מקום, ספרו של רבי סעדיה אבן דנאן 'מלאכת השיר' על עיוניו ומכתמיו, והתרגומים מן השירה הערבית בקבצים שצוינו מלמדים על יסוד איתן של תרבות ערבית, שהביאו המגורשים עימם כחלק מהשכלתם והנחילו אותו לבאים אחריהם.

הנטיה אל האלגוריה והאלגוריזאציה של יצירות קדומות והאפולוגטיקה שהזכרנו מלמדות כי משבר הגירוש יצר אי אימון וחוסר ביטחון כלפי התרבות החילונית ושירת החול. השירה הזו מגוייסת מעתה אל הדידאקטיקה, אל לימוד התורה ואל כיוון הקודש, לכל היותר יש בה גם ממד נייטראלי הבא לידי ביטוי בשירי ידידות ודברי רעות, כגון חידות ומכתמי מוסר. החיבה אל שירת החול ויצר היצירה בתחום זה מוצאים דרכים אל האלגוריה, בעיקר שירי חשק באהבת התורה. אך גם שירת היין ושירת הטבע המלווה אותם מוצאות דרכן אל שירת הקודש במתכונת אלגורית בנושא הגלות והגאולה. כך בנויים שירים לא מעטים משירי מנדיל, והם מבשרים את המגמה של 'קידוש' המוטיבים והציורים של שירת החול, זו תופעה שתעלה בעוצמה גם בשירת ר' ישראל נג'ארה במזרח. [17]

תופעה נוספת העולה מתחושת המשבר שלאחר הגירוש היא ריבוי הכתיבה של קינות – לאומיות ואישיות – משל מצאו בכתיבה זו מקום לפרוק את צערם וכאבם, על רקע ריבוי הקינות הלאומיות הכלליות בולט מיעוטן של הקינות העוסקות באופן ישיר בגירוש ספרד  [18] הכתיבה המרובה של קינות ניכרת מריבוי קובצי הקינות שהגיעו לידינו ומן המאמץ שהשקיעו בכתיבתן. קובץ הקינות בכתב-יד 26 בספריית בית מדרש לרבנים בפאריס יכול להיחשב קובץ קינות מייצג. הוא כולל מאות קינות שכתבו חכמי אלג'יר במאות הט"ז והי"ז. רובו קינות לאומיות ומיעוטו קינות אישיות על פטירתם של חכמים מבני המקום. בין הקינות הלאומיות קינות ארוכות ביותר ומורכבות בתבניתן, ואחת התבניות אף הפכה לדגם שעבר מדור לדור. על-פי דגם זה כתובה הקינה של ר"פ שוואט, 'מי לא יירא גערת אריה', [19] וקדמו לה קינות שכתבו ר' מנדיל אבי זמרה, רבי נתנאל קרקש ועוד. המסורת של הרחבת היצירה בסוג זה דווקא עוברת לדורות הבאים, ולא מעטים הם קובצי הקינה בני המאה הי"ח והי"ט. נדמה שמסורת ארוכה זו תרמה לא מעט לרמתו הספרותית של סוג הקינה בכתיבתם של בני צפון אפריקה. [20]

על תשתית זו של שירה ופיוט שהונחה בידי הדור הראשון לגירוש בנו בני הדורות הבאים את בניינה של השירה בצפון אפריקה. מסורת זו ניכרת היטב בקובץ השירים שב'עומר השכחה', בקרב בני הדור השני בשירת אברהם בן יעקב גאבישון, שהוא נכד מחבר הקובץ וממשיך את מסורת זקנו ביצירתו הפורייה.

מחזור אלג'יר קלט יצירות שונות של בני המקום, כגון: ר' אברהם בן טוואה, ר' סעדיה זראפה, צאצאי הרשב"ץ [21] ועוד, בעיקר ניכרת יצירתם בקומפוזיציות הפייטניות שהעמידו חכמי אלג'יר לזכר ההצלה שהיתה להם מפני קארלוס מלך ספרד בשנת בק"ד (1542). לשבת שלפני הפורים השני (מעין שבת זכור) כתבו מערכת פיוטים סביב תפילת נשמת ופיוטי מי כמוך – כולם בעניין הנס וההצלה, שנכתבו בידי פייטנים שונים. [22] שיאה של מסורת השירה בתקופה זו הוא ביצירתו של המשורר המחונן יצחק מנדיל אבי זמרה, פייטנו הגדול של המרכז הצפון אפריקאי.

 

סיכום

בתקופת הגזרות ועקב הגירוש מספרד נוצר מתח עז בין מגמת השעשועים והמאנייריזם שעלו בשירת ספרד המאוחרת ובין מגמה של חשבון נפש ותשובה שעלו כתוצאה מן הגירוש. המגמה הראשונה ביקשה לשמר את התרבות היהודית שהתפתחה בספרד, להזדהות עם המשוררים שהיו מיוצריה ועם ההוויי ואורח החיים בקהילות ספרד במאות הי"ד והט"ו. המגמה השנייה נובעת מתחושת המועקה הכבדה עקב הגירוש.

הפירוד נחשב לאויב הגדול ביותר בתרבות היהודית הספרדית במשך הדורות, והנה בא 'פירוד' זה ממקור גידולם וחיותם, מספרד, והרס את תחושת העליונות הספרדית על קהילות ישראל האחרות. דבר זה לא היה יכול לעבור ללא חשבון נפש ובכל זאת מעטים השירים העוסקים ישירות בגירוש, וכבר תהו חכמים על כך. הווה אומר, כי את חשבון נפשם עשו גולי ספרד וצאצאיהם בדרכי עקיפין, ואלה ניכרות בשירה וביחס אליה: ביחס לתלמוד ובפיתוח השירה הדידאקטית, בהתנצלות על שירי החשק ובאלגוריזאציה שלהם, בפיתוח של שירי קינה לאומיים ואישיים וכן בחיפוש קרבת המגורשים ובחילופי איגרות ושירים ביניהם. ואולי אף בהעמדת חבורות נוגנים, כותבי שירה ודורשיה. [23]

 

* המאמר ראה אור בכתב העת "פעמים", כרך 59, אביב תשנ"ד, בהוצאת מכון בן צבי.

 

הפניות בבליוגרפיות

אסף                               ש' אסף, 'פירוש התורה לרבנו אפרים', בתוך: מחקרים לזכרון ר' עמרם קאהוט, ניו-יורק תרצ"ו, עמ' א-ח.

בן-שושן                           ח"ה בן-ששון, 'קינה על גירוש ספרד', תרביץ, לא (תשכ"ב), עמ' 59-71.

דוד                                 א' דוד, 'קינה לא ידועה על גירוש ספרד', פעמים, 49 (תשנ"ב), עמ' 24-31.

דוידזון                              י' דוידזון, אוצר השירה והפיוט, א-ד, ניו-יורק תרפ"ה-תרצ"ג.

הירשברג                        ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א-ב, ירושלים תשכ"ה.

ויינשטיין                           מ' ויינשטיין, 'על קהילות יהודיות באלג'יר בין השנים 1300-1800'. עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה באונ' בר-אילן, רמת-גן תשל"ה.

חזן, בוג'נאח                    א' חזן, פיוטי רבי משה בוג'נאח איש טריפולי, ירושלים תשמ"ט.

חזן, מנדיל                       – –, 'שמונה פיוטי מוחרך לשבת חתונה למנדיל אביזימרה', בתוך: פרקי שירה – מגנזי השירה והפיוט של קהילות ישראל, רמת-גן תש"ן, עמ' 147-162.

חזן, פרג'י                        – –, שירי פרג'י שוואט, ירושלים תשל"ו

חזן, שירי קינה                 – –, 'שירי הקינה לרדב"א חסין – טיבם וייחודם', מקדם ומים, ד (תשנ"א), עמ' 13-24.

חזן, שלוחות                    – –, 'מספרד לשלוחותיה – מורשת השירה בגלגוליה', פעמים, 26 (תשמ"ו), עמ' 46-52.

חזן, תמורות                    – –, 'תמורות בסוגי השיר בשירה העברית בצפון אפריקה – מערכת הפיוטים סביב תפילת נשמת', ספונות, סדרה חדשה, ספר שני (יז), תשמ"ג, עמ' 339-366.

טולידאנו                          י"מ טולידאנו, נר המערב, ירושלים תרע"א.

יהלום                              י' יהלום, 'רנסאנס עברי בשלוחותיה של תרבות ספרד', פעמים, 26 (תשמ"ו), עמ' 9-28.

מירסקי                            א' מירסקי, הפיוט – התפתחותו בארץ ישראל והגולה, ירושלים תש"ן.

מרעלי                             י' מרעלי, 'צפנת פענח – פליטת שירי הריב"ש והרשב"ץ זיע"א', קובץ על יד, ז (תרנ"ו-תרנ"ז).

נאיבואר                          נאיבואר (מהדיר). מלאכת השיר לרבי סעדיה דנאן, פרנקפורט 1865.

נקאוה                             ר' אפרים נקאוה, שער כבוד ה', תוניס תרס"ב.

סירה                               הרב ר"ש סירה, ספר עומר השכחה לר"א גאבישון, מהדורה מצולמת בתוספת אחרית דבר, ירושלים תשל"ג.

עובדיה                            ר"ד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל"ט.

פגיס                               ד' פגיס, 'שירי תמונה עבריים ועוד צורות מלאכותיות', הספרות, 25 (1977), עמ' 13-27. נדפס שוב בספרו: השיר דבור על אופניו, ירושלים תשנ"ג, עמ' 81-108.

שיטרית                           י' שיטרית, 'ר' אברהם בן בקראט ושירתו, הרצאה בעל-פה בקונגרס הבינלאומי הרביעי של 'משגב ירושלים', קיץ תשנ"ב.

שירמן, השירה העברית    ח' שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, א-ב, ירושלים ותל-אביב תשט"ז.

שירמן, סליחות                 – –, 'סליחות מנהג ספרד', ארשת, ה (תשל"ב), עמ' 81- 124.

שירמן,שירים חדשים        – –, שירים חדשים מן הגניזה, ירושלים תשכ"ו.

שירת בן זמרה

שירת בן בקראט              שירת ר"א בן זמרה בכ"י עמאר 6, ושירת ר"א בן בקראט בכ"י גינצבורג 214.