בשבח היין ובגנות הקמצנים בפיוט ככלות ייני

איילת אטינגר

על המלחמה הניטשת בין המים והיין ועל שירי גנאי למארחים קמצנים בפיוט זה ובפיוטים אחרים

השיר 'ככלות ייני' מיוחס לאבן גבירול בשל חתימתו "שלמה", אך נמצא רק במקורות מאוחרים ונכתב כנראה בידי 'שלמה' אחר.[1] ביאליק ורבניצקי, אשר כללו את השיר בהסתייגות במהדורת שירי אבן גבירול בעריכתם,[2] מעירים כי עניינו של השיר "דברי התול באיש אחד, משה שמו, שהזמין קרואים למשתה וככלות היין הביא לפניהם מים".[3] תוכן השיר אמנם מערב הומור עם לעג למזמין ושבח היין, אך בצד תכני שיר החול, מעידה עליו חתימתו כעל פיוט שככל הנראה נועד להביא לבדיחות הדעת ולהוסיף על שמחת הפורים. ואמנם, פיוט זה מצוי הן בכתבי יד והן בדפוסים, בסמוך ל'מסכת פורים' של ר' קלונימוס בר קלונימוס (נתחברה בין השנים 1319‑1322).[4]


מתוך מגילת אסתר, ציור: ז'אן פול פראנק, פראג, 1700, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

מדריך השיר פותח בתיאור הסיטואציה בהגזמה מעוררת שחוק: הדובר אומר כי ככלות יינו, תזיל עינו דמעות רבות, "פַּלְגֵי מַיִם", ואף חוזר על כך פעמיים לשם הדגשה. בכי בעצמה כה רבה מצוי בתנ"ך רק בהקשר של חטאי העם ועונשם: "פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קלו); "פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" (איכה ג, מח). הוראתם הרצינית של הדברים בטקסט המקור מבליטה את הגיחוך והנמיכות שבטקסט הספרותי המחקה, שהקינה והבכי בו הם על העדר היין – משמע העדר שמחה מספקת (מתוך ש"יין ישמח לבב אנוש", תהלים קד, טו). זאת ועוד, הצירוף "פלגי מים" מוכר ככינוי העומד בניגוד ל"מושב ליצים" בפסוקים הפותחים את ספר תהלים (פרק א, פסוקים א-ג). אותו אדם שלא ישב ב"מושב ליצים", הוא זה שיזכה להיות "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" (שם). הניגוד בין "פלגי מים" לבין "מושב ליצים" מתחדד עוד יותר לנוכח הסיטואציה של סעודות פורים, שבה "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"  (בבלי מגילה, ז ע"ב).[5]

מתוך 'סליחות לפורים', גרמניה, 1794, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

החרוזה הראשונה מרחיבה את הסיטואציה. המים, עליהם מקונן הדובר, אינם רק בדמעות הניגרות מעיניו, אלא גם בכוסו: מלחמה ניטשת בין גיבורי היין לבין שרי המלחמה של המים. מכיוון שה"מים" עולים בערכם המספרי על ה"יין" (תשעים לעומת שבעים), ידם על העליונה, ולפיכך נכחד היין מן הכוס.

כינוי ה'יין' במילים שערכן המספרי 'שבעים' היה נפוץ בשירת היין בימי-הביניים. הנוהג קיים גם בתלמוד, כגון בבבלי עירובין סה ע"א: "אמר רבי חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים. יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד". בדומה לכך, משה הכהן אבן ג'יקטילה (יליד קורדובה, חי בסרגוסה באמצע המאה הי"א) כתב שיר יין בשם "מי זה בא בגיל ובשמחה",[6] שחרוזתו הראשונה מסתיימת במלים: "בָּא יַיִן אֲשֶׁר מִנְיָנוֹ / שִׁשִּׁים וַעֲשָׂרָה, // יָצָא סוֹד וְהוּא עִנְיָנוֹ / גַּם הוּא בַּסְּפִירָה". בחרוזה השלישית (שם, טור 11) הוא קורא "הָבוּ לִי חֲצִי הַר סִינַי / הוּא שִׂמְחַת לְבָבִי" ('סי' בגימטריה שבעים). עוד מכונה היין 'סנהדרי גדולה', 'שבעים' ואפילו 'שלשה' (שלוש אותיות: 'יין').

נפילת גיבורי היין בקרב מעניקה משמעות להמון הדמעות, שדובר עליהן במדריך. ברי כי בזמן אֵבֶל אין מקום לשמחה ולשירה, ומכאן מובן אף מדוע "שָׁבְתוּ שִׁירִים". פרט למלאוּת המטאפורה, מתקשרות מלים אלו לדברי חז"ל "אין אומרים שירה אלא על היין" (ברכות לה א). ואכן, משתאות היין רווחו בימי-הביניים, והיו מצע שעליו צמחה השירה החצרנית – שירת היין בכללה. בכינוסים אלה באו לידי ביטוי כל מנעמי החיים. חוויית השתייה נתפסה כמזינה ומספקת לא רק את חוש הטעם, אלא גם את חושי הראייה (גביעים יפים, צבעוניות עשירה, בחורף: מקום נאה ומרהיב כמו ארמון ליד האח; ובאביב: גן פורח ובו טווסים, פרחים, שלל צבעים וכדומה); השמיעה (נגינת הנוגנים, שירת הזמרות, צפצוף הציפורים); הריח (בשמים, פרחים, יין, פירות). בשיאם של המשתאות קראו שירים מסוגננים ומקושטים. מתוך כך, הבעת הטענה ש"אין שירה" במהלך שיר (המוכיח ש"יש שירה") היא פרדוכסלית ומוסיפה לממד ההיתולי שבשירנו. עוד תורם לכך התיאור הפלסטי של הנוכחים, שאינם יכולים לשיר כי פיהם "מָלֵא מַיִם מָלֵא מַיִם".

מתוך מגילת אסתר, פררה, איטליה, 1675, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

הדימוי הציורי של ה'שרים' שפיהם מלא מים אינו מלמד על שתיקה בלבד. האוכל המשובח היה חלק בלתי נפרד ממשתאות הגן, וכאן נרמז שהמים תפסו את מקומו. אמנם ישנם לחם ומאכלים – אך כיוון שבלא יין לא ניתן לאכלם, משתמע כי כשלעצמם אינם טעימים ונעימים לחך. המוטיב של מתן אוכל שלא ניתן לאכלו או העדר אוכל בכלל, שכיח בשירת הלעג על קמצנות המארחים. שירה זו היתה נפוצה בספרות הערבית וממנה עברה לספרות העברית, כגון ר' אברהם אבן עזרא בתחילת המאה ה-י"ב: "הַקַּנְקָן רֵיקָן בְּלִי יַיִן / וְהַגְּבִינָה גְּנוּבָה בְּלִי זַיִן".[7] בדומה לכך מספר שער ל"ד ב'ספר תחכמוני' ליהודה אלחריזי (1165‑1125) על אודות סוחר קמצן המזמין אורח לביתו, אך מלעיטו בתיאורים במקום במזון, בין היתר באמרו על המים שבביתו: "שִׂים לִבְּךָ אֲדוֹנִי לְאֵלּוּ הַמַּיִם / כִּי תַאֲוָה הֵם לָעֵינַיִם / כְּאִלּוּ הֵם דְּמָעוֹת יְצוּקִים / מֵעֵינֵי חוֹשְׁקִים / זַכִּים וְצַחִים / כִּבְדֹלָחִים לַחִים / וּכְחוּטֵי כֶסֶף נִגָּרִים / וּכְשֶׁלֶג קָרִים / מִנְּהַר פְּרָת שְׁאָבוּם / וּבִכְלִי שֹׁהַם כָּל הַלַּיְלָה עֲזָבוּם / וּבַבֹּקֶר דָּמוּ לְשִׁכְבַת הַטַּל / בְּעֵת עַל לְחִי שׁוֹשַׁן יִזַּל" (יהודה אלחריזי, ספר תחכמוני, מהדורת י' טופורובסקי, תל-אביב תשי"ב. עמ' 284).

מתוך הדברים על הסעודה שלא ניתן ליהנות ממנה, מגיע המשורר בחרוזה השלישית לתיאור בעל הבית עצמו: "זֶה משֶׁה הָאִישׁ". הרמיזה לשם המארח מתבצעת באמצעות אלוזיה למשה בן עמרם (שמות לב א), אך בצידה, בולט גם מה שלא נכלל בה: המשורר אינו רומז כלל לנס המים אשר הציל את העם מצמא (שמות יז), אלא לניסים של מים שלא ניתן לשתותם, דווקא: משה שם את ים סוף לחרבה ('הוביש', משמע 'יבש' אותו) עד "ויבקעו המים" (שמות יד, כא); ו"יאוֹרֵי מִצְרַיִם הִבְאִישׁ" (הצחין) בהפכו אותם לדם (שמות ז, כא). מהלך זה מציג אף את המים בגביעים כדבר שלא ניתן לשתותו. דבר יחיד שלא חסר הוא מילים, הבטחות בעל הבית: "אָכֵן, פִּי (ובנוסח אחר: אך מפי)  זֶה משֶׁה הָאִישׁ / יַזֵּל מַיִם יַזֵּל מַיִם" -  כאשר הצירוף "יזל מים" מופיע בפיוט "לְמַעַן תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו"בתיקון הגשם, ומרמז לשפע.

דברים אלו מביאים את המשורר לפנות לאל לעזרה. הוא חש 'רע לצפרדע', דימוי היתולי המסתמך על מספר תכונות, כמפורט ב'אגרת בעלי חיים' לקלונימוס בן קלונימוס:

"הוא [הצפרדע] חכם ויקר וסבלן רב התשבחות ומרבה שיר לאלהיו לילה ויום. וירבה התפילה בצהרים והתהלה בערבית על פלגי מים. והוא יכנס בבתי בני האדם ויש לו קבלת כבוד על בני ישראל משני חסדים שגמלם: אחד מהם כשהשליך נמרוד בן כוש לאברהם ידיד הרחמן באור כשדים, הוא הביא המים בפיו ויריקם על האש לכבותו. ופעם אחת בימי משה בן עמרם שעזרו להחריב פרעה ועמו. והוא צח הלשון בעל דברים משבח ומהלל השם והוא מבעלי החיים אשר יחיו במים וביבשה".[8]


מתוך הגדה של פסח, הולנד, 1712, צוייר ע"י אברהם בר-יעקב, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

על כך אפשר להוסיף את העובדה שאת השירה מחליף קרקור רם: "קולנים אלו צפרדעים" (מדרש תנחומא בא פרק ד): השירים הנעימים, החצרניים, נפסקו בהעדר היין ("שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פִי שָׁרִים מָלֵא מַיִם"). שפע המים, לעומת זאת, מביא את המשורר  לשיר שיר חדש, רם וצורם: שיר של גנאי למארחו.

כמקובל בשירי גנאי ולעג לקמצנים, בחרוזה האחרונה מארר המשורר את מארחו ב'ברכה' "נָזִיר יִהְיֶה לִפְנֵי מוֹתוֹ": כשם שמנע מאורחיו יין, הוא עצמו יתנזר מיין, בחינת מידה כנגד מידה. ברם, נזירותו תהיה שונה: "כִּבְנֵי רֵכָב תִּהְיֶה דָּתוֹ / יִהְיוּ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ / שׁוֹאְבֵי מַיִם, שׁוֹאְבֵי מַיִם". בספר ירמיהו פרק לה מתואר כי אבי-משפחתם של בני יהונדב בן רכב ציווה עליהם להתנזר מיין, לגור באוהלים ולנדוד עד ליום מותם. ב'שוועת הצפרדע' המשורר מבקש מהאל, אם כן, שיעניש את 'אויבו', יקרב את מותו וינשל אותו מכל רכושו הרב. בניו יוותרו בחיים, אך ממעמדם הנוכחי כ'נשיאים' יהיו לעבדים (בהתאם לנאמר ביהושע ט, כא: "הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים" כג:"וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי"). אלא שנימת הגנאי היתולית.

יותר משהפיוט נותן ביטוי לשבח היין ולחסרונו בסעודה הרי הוא משעשע בגנאי שבו, ובתגובה הקיצונית, המוגזמת, של הדובר כלפי המארח הקמצן. ניתן לשער שהפיוט זכה לתפוצה רחבה ונתחבב על הבריות, ולכן התייחסו אליו אליו בשירים נוספים. כך למשל 'פיוט לפורים' (ולחתונה סמוך לפורים) הנמצא בקובץ פיוטים שנכתב בפרובאנס בשנת 1450/51.[9] פיוט זה מושתת על 'ככלות ייני' ונותן לו מענה הפוך, של סיטואציה חיובית, בה יש שפע יין, אוכל, ואנשים שיש לברכם.

בִּשְׁתוֹת יֵינִי בְּלִי מַיִם

תָּאִיר עֵינִי שִׁבְעָתַיִם

בְּלִי מַיִם בְּלִי מַיִם

 

אֶקְרָא הַלֵּל אֶל רָם רָמִים

מִנֹּחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים

יַיִן הוֹדִיעַ בָּעַמִּים

בִּמְצִלְתַּיִם בִּמְצִלְתַּיִם

 

רֵעַי, אִכְלוּ צְלִי טָלֶה

וָאָבִיא כָּל כּוֹס וָאֲמַלֵּא

כָּל כּוֹס חַי וּמָלֵא

אֵין בּוֹ מַיִם אֵין בּוֹ מַיִם

 

מַיִם שָׁאַל, יַיִן נָתַן

לִשְׁתוֹת אֶל בֵּית הַגִּתָּן

פָּנִים מַצְהִיר כְּאוֹר חָתָן

אוֹר שָׁמַיִם אוֹר שָׁמַיִם


הגדה לליל שיכורים, וינה, אוסטריה, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב 

איילת אטינגר

ד"ר איילת אטינגר היא מרצה לשירת ימי-הביניים בחוג לספרות ולמבע יצירתי במכללת אורנים, מרצה, מרכזת וכותבת בקורסים של מכון גנדל להשכלה יהודית (מיסודו של מכון פלורנס מלטון להשכלת מבוגרים, האוניברסיטה העברית בירושלים). ראש לימודי הספרות והכתיבה האקדמית ביחידה הקדם-אוניברסיטאית באוניברסיטת חיפה. מרצה-אורחת מטעם יד-בן-צבי, בית התפוצות ומשרד החינוך. ayelet.oettinger@gmail.com

 

 



[1] השיר אינו נכלל בדיואן: שלמה אבן גבירול, שירי החול מהדורת חיים בראדי וחיים שירמן, מכון שוקן, ירושלים תשל"ה.

[2] שירי שלמה אבן גבירול, מהד' ח' ביאליק וי"ח רבניצקי, חלק א, תל-אביב-ברלין תרפ"ד, עמ' 156. בעמ' 167 העירו: "יש לפקפק אם שיר זה הוא באמת להרשב"ג".

[3] שם 124.

[4] למשל דף 75 ב כתב יד 1349 JTS, ובדפוסי 'מסכת פורים' החל בראשון – פיזארו רע"ג (1513).

[5] אם כי תורה נמשלה לא רק למים אלא גם ליין, וראה שיה"ש רבה, א ב.

[6] חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, חלק א, ירושלים ותל-אביב תשכ"א (מהדורה ראשונה: תשט"ו). עמ' 296‑297.

[7] שירמן שם, כרך ב, עמ' 578.

[8] שער שני פרק עשירי עמ' 16.

[9] דן פגיס, קובץ פיוטים מפרובאנס, בתוך: ש' אברמסון וא' מירסקי (עורכים), ספר חיים שירמן, ירושלים תש"ל. עמ' 271‑272.



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום