לא (ב)יום ולא (ב)לילה

חווית סדר-פסח משתלשלת מזיכרונות ילדות, מעידן הטרום-מובן, כשהפסוקים עוד היו זרים לגמרי, גם אם הטקס על מוזרויותיו וזמירותיו התקבל כמובן מאליו, כ"ככה זה" (אצלנו). כמה קטעים בסדר נותרו, עם זאת, בלתי מובנים גם בהמשך – סדר אחר סדר במשך שנים. אחד מהלא-מובנים ביותר שאי מובנותו לא קשורה בארמית וגם לא בפלפול דרשני, הוא השיר המושר בסיום הסדר, הבית האחרון בפיוטו של יַנַּיי - פייטן ארץ ישראלי מהמאה השישית לערך, הפותח במלים:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה

המלים הללו מהלכות קסם גם בלי שיתברר העניין. ובכל זאת, על מה מדובר פה? מהו אותו מצב מוזר, בלתי מתקבל על הדעת – של יום שהוא לא יום ולא לילה? האם היום הבלתי רגיל הזה שמתקרב הוא איום או הבטחה? קץ או גאולה?

בפיוט אחר מציב יניי את שאלת הקץ הבלתי ידוע:

כָּמוּס וְסָתוּם גָּנוּז וַחֲתוּם

טָמוּן וְסָפוּן עָמוּם וְצָפוּן...

...לִבָּךְ לְפִיךָ לֹא גִּלָּה

וְקִצּוֹ אֵיךְ לְבִרְיָה נִגְלָה

ואילו בפיוט מן ההגדה, כפי שמסתבר גם מבתיו האחרים, הקץ המדובר הוא יום הגאולה, היום שמעבר לימים, והפיוט מתכונן לאותו יום ומבקש עליו מאת ה'  - שיקרב את יום הגאולה, שיחזור לבראשית באחרית, ויקרין אור מתוך הערב – "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". אולי כך נוכל לקבל עלינו הן את עולם האור והן את עולם האופל, כי שניהם ביד אלוהים. כך, הפיוט אינו אלא שיר ציפייה, המתנה לאור, ליציאה מעבדות לחרות, לגאולת אחרית הימים. הפיוט אכן מתחיל ב:

וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה,

ממשיך לרשימת גבורותיו ומעלליו הניסיים של ה' בחצי הלילה, ומסיים בבית המדובר:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

"רם הודע" גם אם רם הוא שם אלוהים וגם אם הוא מתאר את ההודעה, כמו הודע בקול רם כי לך היום ואף לך הלילה, הרי מדובר כאן על בשׂורה, על מה שיגיע בחצי הלילה והוא בחזקת נס אלוהי קרב לבוא לעם ישראל.

מקורו של הביטוי "לא יום ולא לילה" הוא בנבואת זכריה (יד ו-ט):

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן

וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף יִהְיֶה

וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד

בנבואות שונות בספר זכריה חוזר הביטוי "ביום ההוא" - "והיה ביום ההוא", "ביום ההוא יהיה", "הנה יום בא לה'". "היום ההוא" אליו מכוונת הנבואה הוא לא סתם עוד יום, אלא יום או רגע יוצא מן הכלל, אשר בו יתחוללו דברים קוסמיים כמו הר הזיתים שייבקע לשני חצאים שיזוזו צפונה ונגבה. לא רק זאת אלא שביום ההוא, באותו רגע החורג מסדרי הטבע, גם הזמן יחרוג מהזמן. מדובר באחרית הימים, כשהימים בזרימתם הרגילה יגיעו אל אחריתם, למצב בו אין עוד ימים, לרגע הנצח.

"יום" הוא היחידה המאפשרת את ספירת הזמן. כך על פי בראשית. יום הוא צירוף של ערב ובוקר, קודם ערב ואחריו בוקר, חושך ואור, עירוב ובקיעה, תוהו ובוהו וזריחת האור, מאפלה לאור גדול. כפי שאומר פילון כתוב "יום אחד" ולא "יום ראשון" כי האחד קובע שזו יחידה אחת שרק לאחר קביעתה ניתן להתחיל לספור אותה – יום שני, יום שלישי, וכו'. כל ספירת הזמן, על כן, עשויה יחידות של ערב ובוקר, חושך ואור, וכך הזמן עצמו – היום עשוי מיום ומלילה, אם נשתמש במושג יום בפעם הראשונה כשם היחידה ובפעם השנייה כתחליף לבוקר, כתקופת האור. מכאן זה אכן מתקבל על הדעת לכתוב והיה יום (שהוא) לא יום ולא לילה – כלומר יהיה יום שאינו עשוי מחושך ואור ואינו כבול בכפילות היסודית הזאת – יום "מחוץ" לזמן.

בדומה לפירוש בבראשית רבה ל"ויפגע במקום" (בראשית כח, יא): "מדוע נקרא הקב"ה מקום – כי הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו", הרי כאן, גם בלי מדרש שם, הזמן הוא לה' ואילו ה' אינו בזמן. יום ה' הוא מוטיב חוזר גם בנבואות ישעיהו, עובדיה, יואל, יחזקאל, מלאכי וצפניה החוזים שהוא קרֵב, וכמו בזכריה, רואים ביום הזה יום בו מתגלה ה' בגבורתו. בזכריה הגדרת היום קשורה בהגדרת ה' כישות חוץ-זמנית. כדי שהזמן יהיה שלו, כדי שיכילוֹ, עליו להיות מחוץ לו – לא ביום ולא בלילה, מחוץ ליומיום, לעונות, להיסטוריה. אם נקרא "והיה (ביום ההוא) לא יהיה...", מתחוורת הסתירה גם במונחי ההוויה עצמה - יהיה ולא יהיה, גם יום וגם לילה, גם קיץ וגם חורף, נצח, הכול בבת אחת.

בניגוד לנביא, בתלמוד משמש הביטוי "לא יום ולא לילה" כפלפול עם נימה אירונית יותר מאשר כחזון אחרית הימים. האי-זמן הופך לזמן שמחוץ לגדר חיי לימוד תורה. כל מה שמחוץ לזה לא קיים, או אסור לו שיהיה קיים, למעשה. החוכמה היוונית, המצויה, האפשרית, המאיימת, נדחקת, על כן, אל אי-זמן. אם בתורה יש להגות יומם ולילה, לא נותר זמן לשום דבר אחר, ובכך מתבטלת מאליה ההרשאה ללמוד משהו שמחוץ לתורה:

שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מה הוא ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמה יוונית (מנחות צט, ע"ב).

קרוב יותר לימינו, חיים נחמן ביאליק הוא זה שחזר לשחק עם הביטוי והמושג באחד מפזמוניו העממיים הידועים ביותר, "לא ביום ולא בלילה", הפותח בשורות:

לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַיְלָה –

חֶרֶשׁ אֵצֵא לִי, אֲטַיְלָה ;

לֹא בָהָר וְלֹא בַּבִּקְעָה –

שִׁטָּה עוֹמְדָה שָׁם עַתִּיקָה.

וְהַשִּׁטָּה פּוֹתְרָה חִידוֹת

וּמַגִּידָה הִיא עֲתִידוֹת.

אֶת הַשִּׁטָּה אֶשְׁאַל אֲנִי:

מִי וָמִי יְהִי חֲתָנִי?

יש המפרשים ומתרגמים את השורה הראשונה, כמו גם את נבואת זכריה ואת פיוטו של יניי, כמצב סיפי – בין לבין - בין ערביים, אזור הדמדומים שבין יום ולילה, כבר לא יום ועדיין לא לילה. אולם סביר יותר להניח שגם ביאליק מתכוון לזמן שאינו זמן ולכן גם למקום שאינו מקום: "לא בהר ולא בבקעה".

כבר בתחילת הפזמון עולים בזיכרון מופעיו הקודמים של הביטוי, היום בו מתרחשים דברים שלא מן העולם הזה - מאגיה, דמיון נבואי, אפוקליפסה, אגדה. השיטה העתיקה הקיימת בזמן שאינו זמן ובמקום שאינו מקום הופכת לעץ מאגי העונה לשאלות ולמשאלות ומגיד עתידות. בהמשך השיר האווירה ה"עתיקה" משתנה לפזמון עממי על נערה החרדה לעתידה – מי יהיה בן זוגה, מאין יבוא - ומבקשת את בקשתה האחת - "אך לא זקֵן אך לא זקֵן". הזקֵן שבסוף השיר הוא דמות מהחיים, ואילו העתיק שבהתחלה רומז למישור שמעבר ליומיום, מעבר לעבר, הווה ועתיד.

שיטה היא לא רק עץ אלא גם מערכת, תורה, מתודה וגם שורה, וזאת כבר בתלמוד. אולי ביאליק משחיל כאן, בין השיטין, ביודעין או שלא ביודעין, איזו חוכמה יוונית, השיטה (תרתי משמע) העתיקה היא מעין אוראקל מדלפי הפותרת חידות ומגדת עתידות. בכך הוא עונה לפסיקה התלמודית - אומנם הוא נוגע בחוכמה יוונית אבל הוא עושה זאת על פי הכלל – לא ביום ולא בלילה.

פרופ' זלי גורביץ' הוא משורר ואנתרופולוג. פרסם תשעה ספרי שירה, שהאחרונים בהם הטרילוגיה: "יוֹם יוֹם", "זמן בָּבָּ" ו"דבּל קלִיק". לאחרונה יצאו גם שני ספרי עיון שלו: "על המקום" ו"חשבונו של קהלת" – הראשון על מושג המקום הישראלי והיהודי, והשני על ספר קהלת. היה עד לאחרונה ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים