מרשות היחיד לרשות הרבים / אסתר אטינגר אחורה   הדפסה

תקציר
 

 ברחוב אבן גבירול בירושלים, תלוי לוח שיש שחור הפונה לרחוב. על לוח השיש חרוט באותיות יפות שיר: 

אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי

שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי

כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי

לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל

לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי

מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן

אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי

 

הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן

 

מרשות היחיד לרשות הרבים-לוח 150

שירו של אבן גבירול הוא זה, ששמו, שלמה, עובר בראשי הבתים בהדגשה, באקרוסטיכון המלווה רבים משירי הקודש שלו , כסימן, כחתימה, כהוכחת בעלות וזכות יוצרים. ובקצה לוח השיש השחור חתום גם האיש שנידב אותו, קלונימוס קלמן ציטרנבאום, בעל הרעיון הנפלא לחקוק שיר של אבן גבירול כך, על לוח הפונה לרחוב, שיש מי מעוברי האורח שעוצר ומתבונן וקורא בו. פתאום שיר שיוצא מרשות היחיד לרשות הרבים להוסיף לה יופי, משהו אחר, נופך, רוח.

השחר הוא הזמן המוליך לעבר הנבדלות של האור, היוצר את הדברים מחדש ומעניק להם נפח, צורה וגוף. בשעה הזו, בשחר המדמדם, בוחר המשורר לבקש את אלוהיו, כשהוא יוצא מאי הוודאות הלילית ועדיין אינו מגיע אל הזריחה במלואה

ומהי רשות זו הפולשת לה פה, ברחוב אבן גבירול הירושלמי, לרשות הרבים? "רשות" היא נטילת רשות להתפלל. פיוט המשמש כפתיחה לתפילות מסוימות או לפיוטים אחרים. 'שחר אבקשך' נמנה על סוג הרשויות הקצרות שנהגו לומר כפתיחה ל"נשמת" בתפילה, בעיקר בתפילות החגים. רשויותיו של אבן גבירול הן מפסגת הסוגה הזו.

שירו זה של אבן גבירול הוא בין השירים שאני אוהבת במיוחד. שתי המילים הפותחות את השיר, "שחר אבקשך" הן בעיני מילים מהלכות קסם. רבות גלגלתי על שפתי את הצירוף הזה, צמד מילים מואר...

 

זמן שאינו יום ואינו לילה

מרשות היחיד לרשות הרבים

צילום באדיבות יוחאי דה מלאך

השיר נפתח בציון זמן, בשחר, באותו זמן ביניים בין לילה ליום, שבו יוצאים מן הלילה העוטף את הכל בחשכתו, מאחיד את הכל, מטשטש את קווי המתאר של הבריאה והברואים, של החוץ, הפנים והנפש. השחר הוא הזמן המוליך לעבר הנבדלות של האור, היוצר את הדברים מחדש ומעניק להם נפח, צורה וגוף. בשעה הזו, בשחר המדמדם, בוחר המשורר לבקש את אלוהיו, כשהוא יוצא מאי הוודאות הלילית ועדיין אינו מגיע אל הזריחה במלואה, אל האור שיברר את הדברים, יבהירם ויבדיל אותם כפי שנבדלו מבראשית, אור מחושך, מים ממים, רקיע מרקיע.

ואל מי פונה המשורר בשעת יציאתו מעמימות הלילה, מאי ודאותו? הוא מחפש משען מוצק: "צורי ומשגבי". צור במובן של אלוה וגם כצור סלע שעליו יישען.

אבן גבירול מוסיף ומציין את הזמן - "שחרי וערבי", את החזרה הנצחית שחר וערב של התפילה המעוגנת בזמנים קצובים, תלויי אור וחושך. אבל בבית השני הפניה בגוף שני, מתוך קירבה, אינה מכחישה את הנבדלות המתעוררת עם האור, את המרחק הקיים בין האדם לאלוהיו, מרחק שידיעתו, ההכרה בו, נכרכת כאן בבהלה. "לפני גדולתך אעמוד ואבהל", הבהלה מפני אותו פער המבדיל בין גדולת השם לבין מידתו המוגבלת של האדם. הגדולה האלוהית האינסופית מתבטאת כאן באותה עין צופיה שדבר אינו נעלם ממנה, במבט עד נבכי המחשבה הנסתרים - "כי עינך תראה כל מחשבות לבי".

 

ומה כח רוחי בתוך קרבי

ואז, שואל המשורר, ספק את עצמו, ספק את נמענו הרם והנישא - "מה זה אשר יוכל הלב הלשון לעשות..." מה יכול הוא, האדם, לעשות? המשורר כולל בתוך השאלה גם חלק מן התשובה. לאדם ניתנו כלים רבי חשיבות, הלב והלשון ובכלים הללו הלב, הרגש וכלי מבטאם, המילים, טמון כוח רב. גם לאדם שמעצם בריאתו הוא חסר, מוגבל, ניתנו שפע וכוח יצירה.

התשובה שנותן המשורר היא "זמרת אנוש", היכולת להלל את גדולת הבורא בכלים האנושיים, במעשה היצירה של האדם. זוהי ההקדשה של המשורר שנותן את תמצית הוויתו, כשרונו, להודייה והלל למי שנתן בו את "נשמת אלוה". כל עוד הנשמה, המתנה האלוהית, קיימת בקרבו, הוא ילך בכוחה זה כדי להלל את ה' ולו רק ביכולות האנושיות שהוענקו לו. היכולת האנושית ניזונה ממתנת אלוה וחוזרת אליו כשיר, כייעודו של המשורר. יתירה מזו, במעשה היצירה של האדם יש כביכול משום עשיית טוב, מציאת חן בעיני יוצר הכל, "כי לך תיטב זמרת אנוש".

מרשות היחיד לרשות הרבים-משורר גובה 150

מתוך משל קדמוני, גרמניה, 1693
באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

השיר שנפתח במילה המציינת זמן, השחר, גם מסתיים בזמן, אותו זמן הקצוב לכל בן אנוש עלי אדמות "בעוד תהיה נשמת אלוה בי", זמן שמשכו העלום, הבלתי נודע מראש, נועד להלל את ה' מתוך ידיעת אפסותו וזמניותו של האדם, מתוך עמדה של ענווה, אך גם מתוך הכרת ערכו וערך הכלים שהוענקו לו. השיר שנפתח בשחר, בזמן שאינו יום ואינו לילה, מתבהר בהמשכו ומוביל לסיומו הייעודי שיש בו מן ההקדשה וההשבעה: "אודך כל עוד נשמת אלוה בי" - מעין שבועה של המשורר, להקריב את כשרונו הפיוטי להלל את ה', כי לכך נועד מעשה היצירה.

 

 

אסתר אטינגר, היא משוררת, סופרת ומבקרת ספרות. זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס עמיחי לשירה בשנת 2005, פרס נשיא המדינה לספרות בשנת 2006, ופרסים ספרותיים נוספים


כל הזכויות שמורות © הזמנה לפיוט