מחוץ לעולם ולזמן / אהרן פוירשטיין אחורה   הדפסה

תקציר
 

שירת הבקשות היתה פתוחה לכל סגנון. ממנגינות קצביות שהכרתי להפתעתי מאוהדי בית"ר ועד לניגונים ערביים נוגים המתפתלים וחוזרים שוב ושוב

 

אַי יַי יַי. איזו שעה מתוקה! שבת, חמש לפנות בוקר. חורף. חושך בחוץ. כל העולם כולו מתמסר לחוּמה של השמיכה ומתיקותה של שנת השבת. ואני (מתחשק לי לשיר עכשיו "וַ--אֲ-נִי" בניגון הבקשות) כמו יחיד בעולם שעֵר עכשיו. אם יורד גשם עוד יותר טוב. האוויר בחוץ נקי וקר. פנסי הרחוב מאירים את הכביש הרטוב ואת העצים בגינתו האבודה והמסתורית של פרופסור מן. הצינה מאיצה את הלב, מזרימה את הדם ומטהרת את הריאות. מספר דקות של טיפוס במעלה הגבעה, ואני יושב בבית הכנסת הספרדי הקטן שבקומה השניה, הממוקם בסמוך לכיפתו הגדולה של "אוהל יצחק" האשכנזי.

אני בן שלוש עשרה לערך, אבל כבר מקבל תה. עראק מהול במים אקבל כשאגדל, ואם אתמיד כמובן. אבל הלב מתחמם והגרון נפתח. אני מהמקדימים, ולא יכול לחכות שיתחילו כבר עם ה"אֵל מסתתר בשַׁפריר חֶביון". השיר הזה שאבא שר בכיסופים של סעודה שלישית מקבל כאן צליל אוריינטלי, אורנומנטלי, נוגה וקסום.

 

עולם בתוך עולם

היה בבקשות מגוון מפואר של אנשים – אריסטוקרטים וסתם יהודים, וגם אני - הילד האשכנזי - שהגיע מן העֵבר השני של הים התיכון. כך ישבנו שם כולנו כאיש אחד. קהילה חיה ונושמת

 

הגעתי לשירת ה"בּקשוֹת" בעקבותיו של רפי טוויל. הוא גרר את שבט בני עקיבא כולו לשירה הזאת. כולם באו בשביל הקטע. אני הייתי בין היחידים שנִּשבוּ בקסם והמשיכו לפקוד את ספסלי בית הכנסת. אני ואילן כהן ובועז שושני וכמובן האחים טוויל שבאו עם אבא שלהם והדודים.

אז עוד שרו "בקשות" בחמש בבוקר. חמש עד שבע. כשהם, אחַי הספרדים, המשיכו לשחרית, אני ירדתי הביתה לאכול את עוגת השוקולד של אמי עליה השלום יחד עם קפה, או טוב יותר עם חלב, ומשם לשחרית בסניף בני עקיבא.

השעתיים הללו היו אכן קסומות. חבויות מעינו הפקוחה של הבוקר, מעֵין עולם בתוך עולם. נקי מדיבורים של חול, משיחות על כסף, מויכוחים על פוליטיקה. שעתיים של שירים ושל קהילה קטנה קבועה ותומכת.

מה משך אותי כל כך אל הבקשות? אני חושב שהחמימות הגדולה של הקהילה האקלקטית הזאת היתה הדבר החזק ביותר בשבילי. שירת הבקשות היתה פתוחה לכל סגנון. ממנגינות קצביות שהכרתי להפתעתי מאוהדי בית"ר ועד לניגונים ערביים נוגים המתפתלים וחוזרים שוב ושוב, שוברים את המילים לתיבותיהן וחצאי תיבותיהן, מתעקשים לפתע על קוּצה של אות שכמו עדיין לא בוטאה מספיק או לא הובהרה די, כאילו לא אמרה את שלה עד הסוף. גם אחרי שנשלמה המלה יכול היה הפייטן לשוב אליה במפתיע ולחדד את האות שלו, וכמו שאומרים אצל בני דודינו: זה לא נגמר עד שהאות האחרונה שרה. מיד אחריו הופיע פתאום שיר לדינו קצבי, ובאירועים חגיגיים שרנו גם שירים מעולמות אחרים. ביום ירושלים למשל זכה "ירושלים של זהב" לביצוע מזרחי שהושר בפה מלא ובריאות מתוחות עד הקצה.

 

חאלבי, פרסי, מרוקאי, עירקי, ואשכנזי אחד  

אבל זה לא היה רק מגוון הסגנונות. היה בבקשות מגוון מפואר של אנשים. היו שם הסוחרים החאלבים האריסטוקרטים, כמו ישראל טוויל, אבא של רפי, בזקיפות קומה שלא מן העולם הזה, ודוֵויק, גיסו החזן, בעל הקול

מחוץ לעולם ולזמן-עזרא ברנע
הפייטן מר עזרא ברנע

החד המאנפף והמדוייק. יחד איתם שרו בבקשות מרוקאיים של ממש, ועזרא ברנע, ממוצא פרסי, שהוא שם עולמי בחקר הפיוטים. ועירקים עם ק' וסתם יהודים שלא יכולת לנחש מאיִן הם, כמו למשל מוכר המתוקים בשוק. היו שומרי הגחלת, המקפידים על השירה הנכונה, אלו שעל פניהם יכולת לראות עגמת נפש כששיר ותיק וישן עוּבּד יתר על המידה, שאליהם פנו בכל פעם שהיה ספק לגבי הנוסח המקורי. והיו גם אלו שרצו להבקיע בעצמתם את התקרה הגבוהה של בית הכנסת, או אלו שעיקר התמחותם היה בסלסולים וסלסולי סלסולים וסלסולי סלסולי סלסולים. כל אלו היו שותפים לקהילה ולחוויה. גם אני - הילד האשכנזי - שהגיע מן העֵבר השני של הים התיכון, ובכל זאת חש כאן בבית כבר מהפעם הראשונה.

היותי אשכנזי היווה קוריוז. לא פעם, כשפגש מר יחזקאל מזרחי, השכן מלמעלה, באבי, היה מסביר לו שגויירתי אצלם בבית כנסת, והיה מלווה את דבריו בצביטה אדירה בלחיי. בסוף השנה השנייה אף זכיתי יחד עם עוד צעירים בסידור בקשות מלא, כזה שהיה מחורץ בקווים אלכסוניים בכיוונים מנוגדים, ממש כמו של המקצוענים בבית הכנסת. 

מחוץ לעולם ולזמן-בקשות בית זבול
בקשות בביה"כ בית זבול, מחנה יהודה, ירושלים

כך ישבנו שם כולנו כאיש אחד. קהילה חיה ונושמת. יחד נאנקנו משירה צלולה במיוחד, יחד הפסקנו לנשום עם מי שהאריך בשירתו ויחד שרנו בקטעים המשותפים.

כולם עמדו על זכותם לקבל סולו, וכולם ידעו להסתדר אחד עם השני. גם מי שלא שלט בטונים בדיוק רב, התקבל בסבר פנים יפות. לקח לי זמן לגלות את חילופי המבטים העדינים שאִפשרו לכל התנועה העֵרה הזאת להתנהל בלי ויכוח אחד, בלי טיפת מרירות, ובלי כל מעורבות של גבאי כל-יכול. גם אם הצטער מישהו, הצער חלף מהר, והפיצוי שולם לו במלואו בסולו אחר מכובד לא פחות. נכון, היו אלו שניהלו את "התנועה" בבקשות, אולי נכון יותר לומר, ניהלו את הצמתים, אבל לקח לי זמן רב לזהות אותם, לגלות את מנוד הראש הקטן שבו סימנו לאחד לפרוץ קדימה בסולו מרהיב, ולשני שימתין ושתכף תכף יבוא תורו.

וגם מי שלא שלט בטונים בדיוק רב, התקבל בסבר פנים יפות. האמת היא ששמעתי מעט מאוד זייפנים אמיתיים שם. נראה לי שהחינוך המוזיקלי האדוק שזכו לו ילדי בתי הכנסת של עדות המזרח, היטיב לעשות.

Media Type: 1 Media Id: 42

למענך (ילדים) ואנא הושע, בקשות 2 עדס 1976


כל הזכויות שמורות © הזמנה לפיוט