א. תכנים וייעוד
כידוע, חלק ניכר ממגורשי ספרד הגיע לערי האימפריה העות'מאנית, שלמן תחילת המאה השש־עשרה גם ארץ־ישראל וסוריה נכללו בה. בקרב המגורשים היו תלמידי חכמים כגון רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדוברו ואחרים. הם הגיעו מטורקיה לארץ־ישראל, וייסדו בצפת את המרכז הגדול והחשוב ביותר ללימוד הקבלה. חכמי הדור ניסו בדרכים מדרכים שונות לתת מענה לעצמם ולעם על השבר הגדול שפקד אותם בעקבות הגירוש. לתשובות שהועלו הייתה השפעה מרחיקת לכת על תורתם ועל פעילותם של המקובלים, והאווירה סביבם הייתה חדורת מתח משיחי גובר.
ישראל נג'ארה פעל בתקופה זו ובקרבת אנשים כאלה (כזכור אביו, רבי משה, נמנה עם תלמידי האר"י), והלכי רוח כאלה, הן בבית המדרש הן בציבור הרחב, ודאי השפיעו על בחירת תוכנם של רבים משיריו. על כן אין פלא שאת עיקר כישרונו גייס ישראל נג'ארה לניחום ולעידוד של קהל המתפללים.
בשיריו הוא מביע אמונה כי על אף הגירוש הטראומתי מספרד האל לא זנח את עמו, וכי הגאולה בוא תבוא. לשם כך הוא נוקט מגוון אמצעים: לעתים קרובות הוא בונה את השירים כמונולוג של אוהבים, המתבסס על הפרשנות האלגורית המסורתית לשיר השירים: האל הוא הדוד וכנסת ישראל היא הרעיה. בשירים הם משמיעים זה לזה דברי אהבה וגעגועים.
בשירים אחרים המשורר מדבר מגרונו של העם המתנֶה את צרותיו בגלות המתמשכת, ונאנק תחת עול האויבים האכזריים. יש שהוא מוסיף בקשה מפורשת לראות נקמה באויבי ישראל ולזכות בגאולה שלמה, וביטוייה הם בניין המקדש וחידוש העבודה בו. אמנם נג'ארה מזכיר את עניין הקורבנות שלעתיד לבוא, אך בהווה הוא מנסח את שיריו כתפילה, שהיא על פי מסורת חז"ל, תחליף לקורבנות.
אצל נג'ארה משמשות המילים 'תפילה' ו'שיר' בערבוביה, ונראה שאין הבחנה מהותית ביניהן; הן התפילה הן השיר הם תחליף לקורבנות שהיה הדובר (המתפלל) מקריב בבית המקדש אילו עמד על מכונו. כך ניכר בביטויים כגון:
"לֹא תַחְפּוֹץ זֶבַח אֶתֵּנָה
וּבְעוֹלָה לֹא תִרְצֵנִי
אַךְ תִּבְחַר שִׁירָה וְזִמְרָה"
או "וּשְׁעֵה נִיבִי בִּמְקוֹם אִשֶּׁה"
וכיוצא באלה עוד רבים.
בימי ישראל נג'ארה התרופף מאוד מעמדם של הפיוטים הליטורגיים, אלה שעל פי המסורת הארץ־ישראלית הקדומה, למן המאה השישית לערך, נאמרו בפי שליחי הציבור, החזנים, בתוך התפילה התקנית. דעתם של חכמים, ובראשם האר"י, לא הייתה נוחה מאמירת דברי שירה שחיברו משוררים אשר לא היו בקיאים בחכמת הסוד (ובאלה נכללו משוררי ספרד הגדולים) בתוך הברכות שבתפילה. אולם ציבור המתפללים, יוצאי ספרד, זכר ואהב את הפיוטים הללו ולא על נקלה ויתר עליהם.
נג'ארה סיפק חומר פיוטי רב למעמדים שמחוץ לתפילה התקנית, אך בשיריו יש לא מעט 'התכתבויות' מכוונות עם פיוטים ספרדיים, בשאילה של תוכן, בשימוש במוטיבים דומים או בצירופי לשון הרומזים בבירור לפיוט ספרדי מוכר שהציבור מזהה.
כאלה הם דרך משל "ילדי זמן גפן" (יח) המתכתב עם התוכחה הידועה של שלמה אבן גבירול "שכחי יגונך נפש הומיה"; "ינום גבר" (יט) המתכתב עם שירו של משה אבן עזרא בעל הפתיחה הדומה "יזכור גבר"; "אנה אלך מרוחך" (ל) הדומה בתוכנו ובניסוחו ל'אופן' של יהודה הלוי "יה אנה אמצאך"; "ישנה בחיק תאוה" (ל) שדומה בפתיחתו לשירו של יהודה הלוי "ישנה בחיק ילדות" ועוד רבים.
אמצעי נוסף לקשר עם מסורת הפיוט הספרדי הוא בחירת מנגינה של שיר מופת ספרדי. ראו למשל בפיוט לשבת 'אחרי מות' (ג) שנג'ארה בחר לעצבו ולזמרו על פי הפיוט "שפל רוח שפל ברך" של שלמה אבן גבירול. כך יכלו המתפללים ליהנות מהשירים החדשים ולהיזכר באמצעותם בשירים הישנים והמוכרים.
במקום הפיוטים שבתוך התפילות, החלו להיווצר בקהילות ישראל במזרח ובדרום אירופה התכנסויות וטקסים חדשים, שבהם נאמרו פיוטים. חלק מהטקסים הללו התחדשו במאה השש־עשרה בהנהגת המקובלים בצפת, ואחרים החלו להיווצר עוד קודם לכן. טקסים שנתחדשו בהנהגת המקובלים הם דרך משל המשמרות לראש חודש, ולשמם חיבר נג'ארה בקשות, וידויים ותוכחות. עוד ביססו המקובלים בצפת את ההתכנסות הלילית בבית הכנסת לאמירת 'תיקון חצות'.
מנהג זה היה אמנם מוכר קודם אבל רק מעטים נהגו לקיימו בצנעה. בימי ישראל נג'ארה נעשה טקס זה מרכזי בחיי הציבור, וההתכנסות הלילית בבית הכנסת יצרה הזדמנות גם להשמעת שירים־פזמונים שעניינם צרות הגלות וציפייה לגאולה, וכאמור, שירים כאלה חיבר ישראל נג'ארה בשפע. עדות מעניינת בהקשר זה נשתמרה במכתב שנשלח מצפת בראשית המאה השבע־עשרה, ובו תיאור של התכנסות לילית בעיר:
"אחד היה פה צפת [...] בכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות ונתן קולו והוא צועק בקול מר 'קומו לכבוד השם יתברך, שהשכינה היא בגלות ובית מקדשנו היתה לשרפת אש, וישראל הם בצרות גדולות' [...] ובשעה אחת נתמלאה כל העיר כולה קולות של פריסות ושל משניות ושל זוהר ומדרשי רז"ל [רבותינו ז"ל] ושל תהלים ושל נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות".
מסגרת פרה־ליטורגית אחרת, ובעלת משמעות רבה יותר לענייננו, היא מנהגם של יהודים בזמנו של נג'ארה להגיע אל בית הכנסת מוקדם בבוקר לפני תפילת שחרית.
בעדות מסוימות המנהג קיים גם בימינו בתקופות שונות בשנה. בטרם החלה התפילה התקנית היו מזמרים מפזמוניו של ישראל נג'ארה ומשל פייטנים ספרדיים קדומים. בהמשך הקטע שצוטט למעלה יש תיאור קצר של מנהג זה:
"באשמורת הבוקר כמו חצי שעה קודם עלות השחר השמש עומד ומכריז: 'קומו לבקשות!' ומתחילים לשורר פזמון 'כל ברואי מעלה' [שלמה אבן גבירול], ו'שחר אבקשך צורי' [שלמה אבן גבירול], ופזמונים דומים לאלו, עד שמאיר היום ואומרים פסוקי דזמרה בנחת ובנועם גדול."
התכנסויות כאלו נערכו גם בשבתות ובחגים, ור' ישראל נג'ארה דאג לספק להן חומר שירי. כאבו העמוק של המשורר, הזדהותו המלאה עם צערם של ישראל בזמנו ובקשתו־ציפייתו לגאולה קרובה שולטים גם ברבים מן השירים הללו.
אמנם הגלות והגאולה ממלאות מקום חשוב בשירי נג'ארה, אולם טעות תהיה להגדירו יוצר של תמה אחת. הוא חיבר גם שירי מוסר ותוכחה רבים. במורשתו יש גם שפע של שירי שבח והודיה לאל. בין אלה בולטים בייחודם שירים שאפשר אולי לכנותם 'ארס־פואטיים', ובהם נג'ארה חושף את מודעתו לכישרון השירה והזמרה שלו, ומודה לאל על מתת זו.
בכתבי נג'ארה יש גם שירים לאירועים ציבוריים ואישיים: נג'ארה חיבר שירים לכבוד חתנים שנקראים לעלות ולקרוא בתורה בשבת שלאחר נישואיהם. הוא אף רשם את שמם בשיר, ובחר לחתום את מחרוזות השירים בפסוקים החורזים בשמות החתנים. בין שירי נג'ארה יש שירים המדברים בשבחה של ארץ־ישראל, אווירה הצח ויבולה העשיר, הגשם והשלג המקפיא ועוד כיוצא באלה. גם שירים אישיים אינם נפקדים מיצירתו: כמה ממאורעות חייו מתועדים בשיריו, ובהם אירועי שמחה ולהבדיל קינות על מות יקיריו.
ישראל נג'ארה היה גם איש רעים. הוא נדד בין ערים, ופגש אנשים רבים והתחבר עמם. בהיותו מזכיר הקהילה בדמשק הוא חיבר איגרות ארוכות ומליציות אל נכבדים ואנשי שם. אל ידידיו ומכריו האישיים שיגר איגרות המלוות בשירי שבח וידידות, ובכתביו יש גם כמה שירי שעשוע קלילים (ראו שירים עא-עג).