קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

השכל הנעלם מכל רעיון: על שירת הבקשות
אתר הפיוט והתפילה

השכל הנעלם מכל רעיון: על שירת הבקשות

רוני איש־רן

מה פשר החשיבות היתרה של המוזיקה וההקפדה של שלמות הביצוע בשירת הבקשות? רוני איש־רן מציע הסבר.

"שירת הבקשות" היא אחד המנהגים המיוחדים במנהגי קהילות ישראל בכלל ובעולם הפיוט בפרט – במהלך כל עונת החורף, נוהגים בקהילות אחדות להשכים קום לפנות בוקר, בלילה שבין שישי לשבת, ולהתכנס בבתי הכנסת לפרק זמן של כארבע שעות, המוקדש כולו לחוויית שירה משותפת.

לכאורה מנהג תמוה – באמצע הלילה, בחורף, בשבת, יום המנוחה, מוותרים אנשים על השינה ועל המיטה החמה, ומזדרזים באישון לילה, לעתים בצעידה ארוכה ממקום מגוריהם, להגיע אל בתי הכנסת. ואם לא די בכך, הם גם מתבקשים לשיר – משימה לא פשוטה בעליל.

לצד השינוי במנגנון הביולוגי־נפשי משתנים עוד כמה סדרים אותם אנו רגילים למצוא בבתי הכנסת. במנהג יהודי חאלב לכבוד שירת הבקשות מסודר בית הכנסת בצורה שונה מאשר בדרך כלל. בית הכנסת מתחלק לשני חלקים ובהתאמה – מתחלק הקהל גם הוא לשתי קבוצות. את כותל המזרח המיועד בדרך כלל לנכבדי העדה מחליפים כותלי הצפון והדרום. שם יושבים הפייטנים ראשי הקבוצות המובילים את המסע הלילי הזה. מולם, גב אל גב, ישובות קבוצות השרים, כל קבוצה עם הפנים אל הפייטן המוביל אותה. במהלך כל הלילה נודדת השירה מקבוצה לקבוצה. מוקד העניין העיקרי בשעות אלו הוא השירה ורשות ההובלה ניתנת לפייטנים הבקיאים ברזיה.​

על הפייטנים מובילי הקבוצות מוטלת האחריות להתנהלותה הנכונה והמדויקת ביותר של השירה – החל בבחירת הסולמות המוזיקליים, דרך בחירת הסולנים ועד להובלת השירה המשותפת של חברי הקבוצה. על הפייטן בשירת הבקשות להיות בקיא בתורת המקאם, להכיר את הסולמות, להיות מסוגל לשוטט בהם וביניהם, לדעת לבחור בגובה הסולם המתאים לכל שיר, להתאים בין יכולותיו השירתיות של כל משתתף ובין קטעי השירה שאותם הוא מייעד לו ובמקביל לנצח על השירה הקבוצתית. כל זאת על מנת להפוך את השירה למרוממת ככל האפשר ולהוביל את קהל השרים אל החוויה הרגשית־רוחנית לשמה התכנסו.

הבחירה בשעות הלילה למנהג זה אינה אקראית. שעות אלו מפורסמות ביהדות בסגולתן כ"שעת רצון",  כזמן מועדף להתפלל, לבקש ולהתקרב אל האל באופן פשוט וישיר תוך דילוג על מחסומים ומכשולים העומדים בפנינו אולי בשעות אחרות. לא בכדי הנושא המרכזי בהתכנסות רוחנית זו הוא השירה. לשירה ולניגון, כמו גם לשעות הלילה, יש היכולת לדלג על שלבים מילוליים בהתקשרות ובהתחברות, אם בין בני אדם, ובוודאי בחיבור בין בני אדם אל מקור רוחני. ביכולתם להביע רצונות ומאוויים ולבטא הלכי נפש ומצבים רגשיים אשר לעתים המילים, נעלות ונשגבות ככל שיהיו, אינן מצליחות לבטא בצורה מדויקת כל כך. אי לכך עיקר המאמץ בהתרחשות זו מופנה אל האפיק המוזיקלי.

בניגוד לאירועים כמו תפילות, קריאות התורה, התהלים, וכיו"ב, בהם הדגש וההקפדה הם על המילה ומשמעותה (שכן אסור לטעות ולדלג על אף מילה בקריאת התורה או בתפילה) והמוזיקה משמשת רק כלי בשירותה, הרי שבשירת הבקשות נראה כי התפקידים מתחלפים – המילה מפנה את מקומה למנגינה, הטקסטים העמוקים והמורכבים בחלקם הופכים משניים ומאפשרים לניגון להוביל את הדרך. חלקים בשירת הבקשות אף מושרים בהברות חסרות משמעות כגון: אה... ג'אנים... יא... לילי... וכיו"ב, ולעתים דווקא בחלקים אלה מגיעה עוצמת החוויה לשיאה. נדמה כי מרכיבי המחשבה והשכל מצמצמים משמעותית את נוכחותם על מנת לאפשר לשפת הרגש להתבטא במלוא עוצמתה, לשמש נתיב עצמאי לפנייה אל האל באמצעות שפת הצלילים, שפת הלב.

הסולם באמצעותו עולה התפילה למעלה במקרה זה הוא הסולם המוזיקלי – המקאם. ר' ישראל נג'ארה, בן המאה השש עשרה בצפת, שפיוטיו תופסים חלק נכבד ברפרטואר שירי הבקשות, כותב בהקדמה לספרו "זמירות ישראל" על היחס בין המקאמים ובין הספירות בתורת הקבלה ומחבר בין אופיו הרגשי של כל מקאם ובין משמעותה הרוחנית של הספירה שאליה הוא משויך. כל מקאם מבטא איכות אחרת של סולם, תרתי משמע, ודרכו ניתן לצלול לעומקים רגשיים ולהתעלות אל גבהים רוחניים.

כל זאת עשוי להסביר את ההקפדה היתרה על הכללים המוזיקליים שלפיהם מתנהלת שירת הבקשות ואשר בלעדיהם היא מאבדת את ייחודיותה ואת מהותה.​

בניגוד לרושם שעשוי להיווצר כי שירת הבקשות היא אירוע המיועד לאנשי רוח, לחכמים הבקיאים בחכמת הקבלה או למוזיקאים השולטים בנבכי תורת המוזיקה והמקאם בלבד – ההפך הוא הנכון. לא במקרה שירת הבקשות היא ברובה שירת יחד – שירה מקהלתית. בזמן שירת הבקשות מלאים בתי הכנסת באנשים מכל הסוגים – תלמידי חכמים לצד פשוטי עם, פייטנים מקצועיים לצד חובבי שירה, שומרי מצוות לצד מכבדי מסורת. לכולם יש מקום. יותר מכך – כולם נחוצים על מנת שהחוויה תתקיים במלוא עוצמתה. ללא הפייטנים אין מי שישיר ויוביל, וללא הקהל אין אל מי לשיר ואת מי להוביל. דווקא אירוע מסוג זה, המתנהל בשירה, בשפה ללא מילים, הוא המאפשר לאנשים בעלי מרכיבי נפש שונים, בדרגות רוחניות שונות ובעלי כישורים שונים – להתחבר יחד. המוזיקה כשפה אוניברסלית המדברת אל כל אדם באשר הוא מאפשרת לאנשים שונים להתאחד סביב אותה חוויה, לחוש את עוצמת השירה המשותפת ולהפיק את מרב העונג ממהלכים מוזיקליים מרגשים, בין שהם מבינים אותם ובין שלא, אך יחד עם זאת גם משאירה מרחב לכל פרט לחוות את האירוע, רגשית ורעיונית, בהתאם למבנה אישיותו ולעוצמות שאותן הוא מסוגל להכיל. נדמה כי רק באמצעות הצלילים, המשחררים מהצורך לחשוב ולהתבונן, ניתן להתעלות לזמן מה מעל גורמים חוצצים ומפרידים ולאחד נפשות שונות לחוויה מזוככת משותפת. ייתכן שזהו גם חלק מסוד הקסם של מנהג הבקשות - האפשר של כל אחד ואחד לדעת ולהרגיש שהוא, כפי שהוא, חיוני, רצוי ותורם להצלחת המכלול, והוא חלק משמעותי בהתהוות החוויה.

לשירת הבקשות אם כן כללים וחיים משלה. השילוב בין שעות הלילה ובין השירה המרוממת יש בו כדי לשנות סדרים והרגלים במנגנון הנפשי והפיזיולוגי, שינויים שאולי לא היו מתאפשרים בסיטואציה אחרת. כך ניתן אולי להסביר את מה שגורם לבאי הבקשות להתמיד ולהשכים קום מדי שבת בחורף לאורך שנים, לוותר על התענוג של שינה בשבת, ביודעם אולי כי הפיצוי הוא עונג מסוג אחר, עונג שבת במשמעות הנעלה ביותר שלו.