פיוט לשמחות במנהג כמה מן הקהילות הספרדיות. במנהג בבל מושר השיר בברית מילה ובחתונה ובמנהג גרוזיה וקוצ'ין בשמחת החתונה. מחבר הפיוט שיקע אותיות שמו באקרוסטיכון – אלעזר הכהן בן אהרן חזק (ו)אמץ – אך אין אנו יודעים עליו דבר; בהיותו כהן אולי אין זה מפתיע שמקומם של הייחולים לחידוש העבודה במקדש כה מרכזי בפיוטנו.
קריאה ראשונה בפיוט מעלה רושם לפיו המשורר רק מבקש מן האל עוד ועוד – שישוב לארץ, שישיב את עמו, שיכרית את אויביו, וכו'. דומה אף שרושם זה מתחזק הן על ידי הפנייה הישירה בגוף שני נוכח, והן על ידי החריזה הפנימית הדחוסה, המחלקת את טורי השיר לארבע צלעות קצרות, כבטור הראשון, למשל: "אֱלֹהֵי אָבִי / שַׂמַּח לְבָבִי / שׁוּב נָא כְלָבִיא / אֶל אֶרֶץ צְבִי". אלא שקריאה מדוקדקת יותר בשיר יכולה להצביע גם על נקודת מפנה, רגע לפני הסוף, בה נראה כי הדובר (המייצג את עמו) לוקח אחריות על מצבו העגום בהווה: "הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן / בְּאַבְנֵי זִכָּרוֹן / לִפְנֵי הָאָרוֹן / יַעְתִּיר עַל חוֹבִי" – הציפייה להקמת המקדש, אם כן, אינה משרתת בפיוטנו רק את תכלית אמירת התודה אלא גם את המשך קיומו של העם, הזקוק לכהן שיעתיר לה' ויבקש רחמים.
סימן אלעזר הכהן חזק
