פייוט של ר' ישראל נג'ארה, המופיע בספר השבחות של יהודי בבל כשבחה ליום ראשון בשבוע. את הפיוט הזה שרים בימות החורף, בשירת הבקשות הנאמרת בלילי שבתות, וכך המילה חורפי נאמרת בכפל משמעות, גם בהקשר לחורף. הפיוט עמוס בתחכום רב במשחקי מלים ומצלול ולשון נופל על לשון. המשורר מדבר כאן למעשה בשמה של כנסת ישראל, הקובלת לפני אלוהיה: בעבר אהבתני,הראתני אותות חיבה, ואילו עתה אני חשה נטושה ועזובה בבור העמוק של הגלות.