בפיוט זה מזכיר המשורר את סיום מלאכת הבריאה ביום הששי, תוך גניזת האור הטוב שנברא ביום הראשון לצדיקים לעתיד לבוא. במהלך הפיוט מתייחס המשורר לברית עם האבות ולמעמד הר סיני. אירועים אלו מן העבר נזכרים בהווה המר, הרווי בזכרונות גדולים ובהבטחות עתיד נשגבות. השבת, הפוקדת אותנו מדי שבוע בתוך המציאות הקשה שבהווה, היא הזדמנות לחרוג מן הכבלים המציאותיים ולעורר את הייחולים להארה המחודשת של האור שנגנז בסוף אפילת הגלות ביום שכולו שבת לעתיד לבוא.