פיוט זה הוא מן הקטעים העתיקים ביותר בהגדה. נמנים בו הנסים והחסדים שעשה הקב"ה עם בני ישראל משעת יציאת מצרים עד בנין בית המקדש, כרשימה של מעלות-מדרגות, שהאחת גבוהה מחברתה. כל מעלה מסתיימת במלה דיינו, לומר שבכל מעלה ומעלה כשלעצמה היינו מסתפקים ומודים לקב"ה עליה. על אחת כמה וכמה עלינו להודות ולשבח על כך שעשה עמנו את כל החסדים הללו.
החוקר ד' גולדשמידט משער כי הפיוט התחבר במאה הראשונה לספירה, עדיין בתקופת בית המקדש. ההשערה שהשיר חובר בזמן בית המקדש השני מתבססת על כך שגולת הכותרת של השבח שבו, היא בניין בית הבחירה, שבנה לנו הקב"ה לכפר על כל עוונותינו. כיוון שלא מוזכרת בשיר המציאות הקשה שלאחר החורבן ואין בו הבעת כיסופי בניית המקדש לעתיד לבוא, משערים כי אכן נכתב בזמן בית שני. הפיוט אינו מופיע במשנה, בתוספתא, בתלמודים ובמדרשים, אך קיים כבר בטפסים קדומים של ההגדה, כמו בזה של ר' סעדיה גאון. שם הוא ממוקם כתוספת בלתי מחייבת לנוסח ההגדה. אין הפיוט מופיע בנוסח ההגדה של הרמב"ם.
כיוון שכל עניינו של הפיוט הזה אינו אלא לשבח את הקב"ה, ואין הוא מכיל כלל תיאורי הסבל והשעבוד שקדמו לגילוי חסדי האל, אין הוא תואם את המבנה הבסיסי של ההגדה - 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', ולכן טוען גולדשמידט, שכנראה הפיוט לא חובר כדי להיאמר בליל הסדר, אלא לצרכים אחרים, אולי כשיר שיושר בעת הבאת הביכורים למקדש. לפי הערכה זו הוא שולב בהגדה מאוחר יותר.
לפי מנהג יוצאי אפגניסטן ופרס, החל מהשורה 'אלו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה ולא האכילנו את המן' מצליפים המשתתפים בליל הסדר זה בזה באמצעות בצל ירוק או כרישה.
מתוך ההגדה של פסח
