קינה זו פותחת את הקינות של ליל תשעה באב בקהילות אשכנז ומזרח אירופה.
מנהג עתיק הוא לחזור שוב על הפרק האחרון במגילת איכה (פרק ה) ובין פסוק ופסוק לומר 'אוי' ו'אוי מה היה לנו'. הקינה הזו היא שילוב של הפרק האחרון במגילת איכה עם המנהג הזה. המשורר האנונימי פותח את הקינה בפסוקים הראשונים של פרק ה באיכה וחותם בפסוקים האחרונים של הפרק. מרכזה של הקינה הוא החלק הראשון של כל פסוק ופסוק מפרק זה - כל שורה בקינה פותחת בחלק הראשון של פסוקי פרק ה באיכה כסדרם ואז נאמרת אנחת אוֹי. חלקה השני של השורה הוא מלות המשורר עצמו, הפותח כל שורה במלת כִּי - כהסבר על מה ולמה הסבל והחורבן - וחותם באנחת אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ. לכל פסוק הלקוח מהמגילה והמתאר את החורבן נותן המשורר הסבר כיצד חטאיהם של ישראל המיטו על ראשם את הפורענות והחורבן.
כך מהווה הקינה הזו גשר בין הקינה המקראית - הן בכך שהיא מצויה בין מגילת איכה (מאחוריה) ובין שאר הקינות לתשעה באב (לפניה) והן בכך שהיא משלבת בתוכה את פסוקי הפרק האחרון מצד אחד ואת קינת המשורר מצד שני, יחד עם אנחות השבר והצער שנהוג היה לאומרן בין פסוק לפסוק בקריאת הפרק האחרון של מגילת איכה.