פיוט קדום מאד, כנראה מן המאות הראשונות שלאחר חורבן הבית. הפיוט נאמר בסדר הסליחות של חודש אלול ושל יום הכיפורים במנהג הקהילות הספרדיות. הוא נאמר גם כחלק מסדר 'התחנון' הנאמר בימי שני וחמישי ואז חותמים את הפיוט במלה 'צָרוֹתֵינוּ' במקום 'סְלִיחָתֵנוּ'. בדרך כלל נאמר הפיוט בנעימת תחנון ושברון לב, במיוחד ביום הכיפורים.
פיוט זה הוא הראשון מתוך שלושה פיוטים קדומים (אנשי אמונה, תמהנו מרעות, אל תעש עמנו כלה), שלאחר כל אחד מכם נאמרות י"ג מידות רחמים (אל מלך יושב על כסא רחמים...).
מילות הפיוט, הבנוי על פי סדר הא"ב, מבטאות את תחושת היתמות של העדה, המבקשת להתנחם באנשי אמונה, צדיקי הדור, שזכותם תגן עליה. שמורות בזכרונה דמויות כאלה מן העבר, אך בהווה, הן אינן בנמצא. הקהילה המתפללת פונה אל ה' מתוך תחושה של בושה, נטישה, חולשה גדולה ואשמה על כך שבעוונותיה נעלמו מתוכה אנשי הרוח והאמונה.
מחבר לא ידוע
