פיוט משירת הבקשות של יהודי מרוקו לפרשת וישלח. פיוט זה רווי חסד – חסדה של השבת. הוא פותח ביחס האינטימי שבין ה' לישראל בגילוי סוד שמה של השבת, יומו האהוב, לישראל, ונמשך בחוויה האנושית של ההקלה, השמחה והרווחה הפוקדת את ישראל בשלבים השונים של יום מבורך זה. המשורר מדגיש את עשיות הפה הקשורות לשבת – מצד אחד שלוש סעודותיה, ומצד שני השמעת דיבורי ההודיה, הברכה וההלל לה' שיום זה משופע בהם. שני הבתים האחרונים של הפיוט נוגעים בראשית השבת ובאחריתה – באופן ציורי מתואר בהם הכרוז המודיע בערב שבת, כי השבת קרבה, וכי יש לזרז את ההכנות האחרונות ולהדליק את הנר, ואת חובת ההבדלה בין קודש לחול בסוף השבת.
ר' אברהם אבן עזרא
מאה 12
