פיוט במסורת יהודי בבל העוסק במותם של שני בני אהרן - נדב ואביהוא, שמתו ביום חנוכת המשכן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד'. המשורר כותב בשברון לב על מיתתם הטרגית והמסתורית ברגע כה נשגב ומקודש ומנסה ללמוד מכך מוסר ולעורר את שומעיו לתשובה.
הפיוט מושר פעמיים בשנה - הפעם האחת היא לפני קריאת התורה של יום כיפור, שאז קוראים בתורה את תחילת פרשת "אחרי מות" הפותחת בתיאור מיתתם של נדב ואביהוא. הפעם השניה היא בשבת בה קוראים את פרשת "אחרי מות" על פי הסדר.
לא רק הפיוט מהווה הקדמה והכנה לקריאת פרשת אחרי מות. נהוג שלפני שירת הפיוט פונה החזן אל קהל המתפללים ואומר את הדברים הבאים, המובאים במחזור התפילה כהקדמה לפיוט:
"וכל אדם יתעורר בבכי בעת קריאתה, ויתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו, בתתו אל לבו מיתתן של צדיקים אלו על חטא אחד. ומה יעשה אדם ליום פקודה הממולא עוונות מכף רגל ועד ראש, ובזה יתעורר בבכי על עוונותיו. וזהו שאמרו המצטער על מיתתן של צדיקים מתכפרים לו כל עוונותיו, כי אם יצטער על מיתתן והוא לא ישוב ויתחרט, מה יוסיף ומה יתן להם צערו. אלא עיקר הדבר והמכוון בזה הוא להמשך ממנו, ולשאת קל וחומר - אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר, ולבו ירעד ויפחד מפחד ה' ומהדר גאונו, ושב ורפא לו".
ר' ששון ב"ר מרדכי
מאה 18-19
