קינה קדומה זו נאמרת בפי הקהילות הספרדיות בערב תשעה באב. לאחר אמירת קינה זו, המתארת את החשכת היקום כולו עקב החורבן, מכבים את האורות בבית הכנסת ואז פונה החזן אל הקהל ואומר את מספר השנים שחלפו מאז החורבן, ונוהגים אז לספוק כף אל כף כאות אבל וצער.
על סמך מדרשים קדומים רואה המקונן האנונימי של קינה זו את חורבן המקדש וחורבנה של ירושלים כאירוע קוסמי, שהשלכותיו מתקיימות בכל רובדי הקיום. בראשיתה מכנה המקונן את ירושלים בכינוי המקראי עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ, שנדרש על ידי ר' יוחנן (בבבלי, תענית ה ע"א) על ירושלים של מעלה המכוונת כנגד ירושלים של מטה. פיתוחו של עניין זה מתקיים בהמשך הפיוט, כאשר הפייטן מעיד שהשבר מתחולל בו-זמנית בעולם ההיסטורי ההוֹוִי, ונוכח תודעתם של אלו שנפטרו מן העולם (האבות); בעולם החומר ובעולם הרוח (התורה); בעולם התחתון ובעולם המאורות והמזלות. בעקבות תיאורים מקראיים של קטסטרופות בעולם המהדהדים בצבא השמים, אף פייטן זה מעמיד את אסונם הספציפי של כל אחד מן המזלות, את שברם ואת אבלם, כנגד מקבילות שאירעו בעם ישראל בעת החורבן.
הקינה סדורה על סדר האלף-בית, לפי המסורת הקדומה של הקינות שראשיתה ברוב פרקי מגילת איכה. בהקשרה של קינה מיוחדת זו יש לכך משמעות נוספת: הן כ"ב אותיות הא"ב הן י"ב המזלות המכוונים כנגד י"ב חודשי השנה, מהווים בתפיסה היהודית הקדומה מבנים בסיסיים העומדים בתשתית העולם (לפי ספר יצירה). הקינה מתארת את ערעור כל היש - מבניו היסודיים של העולם מתהפכים על פניהם.
זוהי אחת הקינות הקדומות ביותר שלא נכתבו על ידי הקלירי. לפי גולדשמידט, מקורה בוודאי מימי הגאונים הראשונים. הקינה נאמרת או מושרת על ידי עדות רבות בישראל. לקראת סופה היא מתפצלת לגרסאות המתרחקות זו מזו. הגרסה המבוארת בזה היא הגרסה המושרת בפי הקהילות הספרדיות.
מחבר לא ידוע
