פיוט זה נאמר בסדר הסליחות של עשרת ימי תשובה בקהילות הספרדיות והוא פותח את מחזור הסליחות הנאמר לאחר תפילת שחרית של יום הכיפורים. מיד לאחריו נאמר הפסוק
מדניאל (ט, יט): אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ, המופיע בסוף פסוקי דרחמי, הפסוקים המקדימים את הסליחות לפי מנהגי האשכנזים. כל בית בפיוט פותח וחותם בצירופים מפסוק זה.
מלותיו המשתנות המסיימות כל בית, חורזות עם הבקשה מדניאל 'ועשה אל תאחר', והן מתחרזות באמצעות השורש ש,ח,ר (ופעם אחת ס,ח,ר,ח,ר). כך נוכחות כאן באופן בולט זמן אמירתו של הפיוט, עם שחר, הנזכר בבית הראשון במפורש.
עם זאת השחר מתגוון, כשהוא משמש גם במשמעות השחור, המתאר את עורם של ישראל הסובלים בגלותם, עם סחרחורת לבם המיוסר, ועם הקשר הקדום של ה' עם עמו, מרחם ומשחר ילדותם. מול גיוונים אלו, המתייחסים לפגיעותם ולרכותם של ישראל, מופיע בשורה השנייה של הפיוט אפיונו האקטיבי, תוך שימוש באותו שורש – 'עַם לך שִׁחַר'. העם המשחר את פני ה', והמשכים קום לקראת אלוהיו, מנסה לכוון את התפילה לא רק למען ההצלה מסבלו הוא, אלא, כפי שנפתחים כל הבתים – גם למען אלוהיו.
ר' דוד אבן בקודה
מאה 11
