English
 
   שתף
על הפיוט אמנות השיר פירוש עיון בפיוט על המחבר מדרש פיוט אישי כיתבי יד ודפוסים עתיקים גרסת הדפסה  
 
 
 
ינוב פי ר' ישראל נג'ארה
צפתמאה 16
יָנוּב פִּי נִיב לֵב יַקְשִׁיחַ יַהֲלוֹךְ עָלָיו רֹב אֵמִים
מִי אֲנִי כִּי אֶעֱרֹךְ שִׂיחַ מוּל הַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים
שֶׁבַח לֹא יַעַצְרוּן אִישִׁים אֲשֶׁר נֶחְצָבִים מֵאִשִּׁים
וְאֵיךְ נִבְזֶה חֲדַל אִישִׁים לִפְנֵי אֵל יַעֲרֹךְ נְאוּמִים
רֻבֵּי רְבָבוֹת צְבָאָיו לֹא יוּכְלוּ לִזְכֹּר פְּלָאָיו
וְאֵיךְ שָׁפָל מִבְּרוּאָיו יוֹדֶה לְחַי הָעוֹלָמִים
אֵיךְ אָשׁוּב וְאָרִים רֹאשִׁי וַאֲהַלֵּל שֵׁם קְדוֹשִׁי
אַגְדִּיל רַחֲשִׁי מִצַּד נַפְשִׁי יְסוֹדָהּ הִיא בַּמְּרוֹמִים
לָכֵן בִּהְיוֹת שׁוֹכֵן עִמָּה אַעְתִּיר לְאֵל חַי דָּר רוּמָה
יִתֵּן לְאֵין אוֹנִים עָצְמָה לְהוֹדוֹת לוֹ כָּל הַיָּמִים

גרסת הדפסה
 
על הפיוט
   הפיוט 'ינוב פי' משמש בתפילת יהודי בבל ותורכיה כ'רשות' למוסף של ראש השנה ויום הכיפורים. נראה כי מחברו הוא ר' ישראל נג'ארה (צפת-דמשק-עזה, מפנה המאות ה- 16-17), מגדולי המשוררים בתולדות ישראל: השם 'ישראל' חתום בראשי המחרוזות (ה'בתים', בלשוננו), שיטת השקילה בשיר היא זו הרווחת בשירתו, וניכרת אף קירבה לשונית רבה בין אחד מטורי השיר לטור בשיר אחר שלו.
פיוטנו נוגע בעומק חוויית התפילה, ומעלה ספק נוקב ביחס לאפשרות קיומה: כיצד זה יוכל האדם המתפלל בכלל, ושליח הציבור בפרט, לפנות אל האל הנשגב? גם כאשר מוצא הדובר לבסוף דרך לשפוך שיחו לפני אלוהיו, אין הוא משנה את דימויו העצמי כקטן וחדל-אישים, שאינו ראוי לשבח את אלוהיו ולשאת תפילתו לפניו; משום כך, הפתרון שמציע הפיוט לבעיית המתפלל הוא כמעט פרדוכסלי: הדובר מתפלל אל האלוהים שיתן לו כוח להמשיך לפנות אליו ולהודות לו – "יִתֵּן לְאֵין אוֹנִים עָצְמָה / לְהוֹדוֹת לוֹ כָּל הַיָּמִים".
בתוך כך, מעמיד הפייטן תמונה לא-שגרתית של המתח הנודע בין גוף ונפש: אותו מתח המעוצב פעמים רבות בשפה הדתית כעימות בין הנפש הרוחנית, החפצה בקרבת אלוהים, ובין הגוף הארצי, המעכב בעדה, עובר בשירנו מהפך מפליא. הפה, נציגו של הגוף, הוא הרוצה לפנות לאלוהיו בתפילה, אך דווקא הלב והנפש מונעים זאת ממנו – "יָנוּב פִּי נִיב לֵב יַקְשִׁיחַ / יַהֲלוֹךְ עָלָיו רֹב אֵמִים" – כל אימת שפיו של הדובר מנסה לפנות בתפילה ('נִיב') לאלוהיו, מיד ליבו מקשיח כנגדו, מטיל בו פחד ועוצרו מלדבר. כביכול שם הפייטן בפי שליח הציבור את ההודאה בכך שתפילה היא פעולה נועזת ביסודה, פעולה החותרת תחת הגיונה הטבעי של המציאות; הלב והנפש מייצגים את ההכרה המפוכחת בחומה המפרידה בין אדם ואלוהיו, ודווקא פיו של שליח הציבור – כלי השרת שלו – הוא שמבקש לפרוץ חומה זו, ולהבקיע בה דרך.
   


דף ראשי | מאגר הפיוטים | מאמרים וכתבות | קהילות שרות
פיוט לכל שבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלחו ברכה מפויטת | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים | לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

רננות קהילות שרות הספרייה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות
סמל אקום