פיוט קצר זה הוא פיוט מקדים, שבאמצעותו נוטל שליח הציבור רשות מה' לפתוח בתפילה. אצל הספרדים הוא מופיע לפני חזרת הש"ץ של תפילות מוסף של הימים הנוראים, ומיד לאחריו נאמרים שני פסוקים, כאשר הפסוק החותם את הפיוט - ה' שפתי תפתח... - הוא בעצם הפסוק הפותח את תפילת העמידה ובכך הוא מהווה חולית גישור בין פיוט ה"רשות" לבין תחילת חזרת הש"ץ.
שליח הציבור האשכנזי אומר את הפיוט קודם שהוא פותח באמירת פיוטי מלכויות, זכרונות ושופרות, באמצע תפילת מוסף של ראש השנה. 'הקדמה' זו מבשרת כי הגיע חלקה המרכזי של תפילה זו, שבה ישולבו תקיעות השופר. לקראת אמירת הפיוט פותחים את ארון הקודש, והקהל עומד על רגליו.
מיד לאחריו נאמרים באותו לחן פסוקים, המבטאים את תודעת המתפלל קודם שהוא פותח פיו בתפילה. המתפלל מכיר באחריותו המוגבלת אף על תפילתו שלו (במנהגים רבים נתפסים הפסוקים כהמשך ישיר של הפיוט).
גם בתפילת מוסף של יום הכיפורים נועד לפיוט זה מקום חשוב והוא נאמר בקהילות אשכנז לפני תחילת "סדר העבודה".
רוב פיוטי הימים הנוראים נועדו במקורם לאמירתו של שליח הציבור בלבד. רק לעתים יועד לציבור פזמון חוזר, שבו היה אמור לענות על בתיהם המשתנים של הפיוטים, ואולם ברבות הדורות הצטרפו המתפללים לאמירת גופי הפיוטים, למרות כוונת יוצריהם. הדבר אירע כמעט בכל הפיוטים. חרגו מכלל זה פיוטים בודדים, כמו הפיוט 'אוחילה לאל', וכמו 'הנני העני ממעש', שמתוכנם ניכר כי הם יועדו דווקא לשליחו של הציבור. כאן מעידה על כך השורה 'אשר בקהל עם אשירה עוזו'. ואכן על פיוט זה כתב אבודרהם, שמסיבה זו המתפלל יחידי אינו אומר את הפיוט.
מחבר לא ידוע
