פיוט זה הוא אחד מהפיוטים המושרים בקהילות הספרדיות כחלק מפיוטי "תיקון הגשם", הנאמר לפני תפילת מוסף של שמיני עצרת (שמחת תורה). תיקון הגשם, הנאמר לקראת התחלת אמירת ברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת העמידה (עד לחג הפסח שם מתחלפת הברכה ל"מוריד הטל") הוא סדרה של פיוטים שונים המושרים ברצף, ובהם נזכר עניין הגשם.
כמעט לאורך כל הפיוט נשען המשורר על צדקת אבות ומבקש גשמי ברכה בזכות אחד ממנהיגי העם, תוך שהוא מקשר אליו מעשה או סיפור הקשור במים. ואולם בבית האחרון כבר אין המשורר נתלה בזכות אבות. בקשתו נכרכת כאן בטובתו של מוריד הגשם עצמו – 'למען מוציא מחלמיש למעינו מים'. זהו שיאו של הפיוט. לאחר המסלול שבו נזכרו הדמויות מן העבר, מתייחס המתפלל אל ה'אינטרס' של הקדוש ברוך הוא עצמו – אולי קידוש שמו, והוא פורט על זכרון הוצאת המים מן הסלע במדבר, כדימוי רב עוצמה ליכולתו של הבורא להעניק מים וברכה לעולם חרב.