נוסח השיר על פי 'תהלה לדוד' לר 'דוד חסין, מהד' אפרים חזן ודוד אלבאז
על הפיוט
פיוט לברית מילה ולשירת הבקשות במנהג יהודי מרוקו. הפיוט חובר על ידי ר' דוד חסין (מכנאס, המאה ה-18), מגדולי פייטני מרוקו, ושמו חתום בראשי המחרוזות ('אני דוד חזק'). פיוט זה פותח צוהר לעשייה הפייטנית העשירה הסובבת את ברית המילה במנהג קהילות צפון אפריקה: הוא מזכיר היבטים הלכתיים של המעמד (למשל, ההלכה הקובעת כי "עושים כל צרכי מילה בשבת"), כמו גם היבטים רעיוניים שלו (למשל, התפיסה הרואה את ברית המילה כ'מגן' בפני 'יצרא דעבירה' – הוא יצר המין).
פיוטנו כולל גם ייחולים לגאולה, האופייניים למסורת הפיוט בכלל ולז'אנר פיוטי ברית המילה בפרט; אך אם בדרך כלל מובעת בפיוטים מסוג זה משאלה על כך שבימיו של הרך הנולד יבוא הגואל, הרי שבפיוטנו משאלה זו מעוצבת בדרך מאלפת ושונה במקצת. בוא המשיח עצמו מדומה בשיר ללידה ולברית מילה: "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה / נֵצֶר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל זֶה שְׁמוֹ יִקָּרֵא / מְנַחֵם בֵּן עַמִּיאֵל / מִי כָמוֹהוּ מוֹרֶה". הפייטן מייחל לכך שלדוד המלך ייוולד צאצא שיגאל את ישראל – הלא הוא 'משיח בן דוד' – אך במקום לומר את המונח המפורש הכללי 'משיח', הוא בוחר להעניק לו שם 'פרטי', בהשראת אחת המסורות המדרשיות: 'מְנַחֵם בֵּן עַמִּיאֵל'. להענקת השם קודמת ההכרזה 'זֶה שְׁמוֹ יִקָּרֵא', המהדהדת ללשון הברכה הנאמרת בברית המילה בעת קריאת שמו של התינוק הנימול – "ויקרא שמו בישראל". שימושו של הפייטן בלשון זו מעצימה את המתח לקראת גילוי שמו של הגואל, אך בה בעת גם 'מקרבת' את תיאור הגאולה לקהלו של הפייטן, והופכת אותו מתיאור ערטילאי ונשגב לתיאור קונקרטי מאוד, תיאורו של תהליך מוכר מחיי ההווה עצמם – תהליך של לידה, ברית וקריאת שם, הטומן בחובו סיכוי להתחדשות.
ר' דוד חסין
מאה 18
