ה' הוּא נַחֲלָתָם וְיָנוּחוּ בְשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָם
וְנֹאמַר אָמֵן
על פי תפילת 'אל מלא רחמים' הראשונה שחוברה ככל הנראה בפולין במאה השבע-עשרה על ידי ר' יום טוב ליפמאן הלוי העליר
על הפיוט
תפילה לזכרון קדושי השואה ולעילוי נשמתם הנאמרת בטקסי זיכרון ובתפילות ביום השואה (כ"ז בניסן), ביום הקדיש הכללי (י' בטבת), ובמנהג חלק מעדות אשכנז גם במסגרת טקסי 'יזכור' הנערכים בתפילות יום הכיפורים, שביעי של פסח, שבועות ושמיני עצרת. נוסח התפילה משתנה לעיתים מקהילה לקהילה, אך הנוסחים כולם מבוססים על המבנה היסודי של תפילת 'אל מלא רחמים' הראשונה שחוברה ככל הנראה בפולין במאה השבע-עשרה לאחר פרעות ת"ח-ת"ט (1648-1649) על ידי ר' יום טוב ליפמאן הלוי העליר; נוסחים נוספים של תפילה זו הותאמו על ידי קהילות אשכנז לדורותיהן לא רק לזכר קדושי השואה, אלא אף לזכר קרובי משפחה שהלכו לעולמם, לזכר צדיקים שמתו על קדושת השם, לזכר חללי צה"ל, ועוד. יצוין כי מנהגי תפילה למנוחת נשמות הנפטרים התקיימו בתולדות ישראל אף זמן רב לפני פרעות ת"ח-ות"ט, ומתועדים לראשונה בספרות הגאונים (בבל, המאות השמינית עד העשירית).
בעיקרה מבטאת תפילה זו את האמונה היהודית בהישארות הנשמה לאחר המוות; המוות הוא כליונו של הגוף, בעוד הנשמה ממשיכה להתקיים. המתפללים מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיגן על נשמות קדושי השואה ויסוכך עליהן בכנפיו, תחת כסא כבודו – במידת האינטימיות העמוקה והקרובה ביותר השמורה לצדיקי ישראל שבכל הדורות. כדברי רבי אליעזר בתלמוד הבבלי (שבת קנב, ע"ב): "נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים' (שמואל א כה, כט)".
בימינו מוכרת תפילת 'אל מלא רחמים' לציבור הרחב בישראל בניגון החזני, שאחת הדוגמאות לו היא זו הנשמעת כאן באתר.
על פי ר' יום טוב ליפמאן הלוי העליר
