ניגון ידוע של חסידות חב"ד. הניגון מתאר את ירידת הנשמה לגוף, ירידה המסבה לה סבל ומצוקה; היא צועקת ומבקשת לשוב למקורה הראשון האלוהי, ואינה חפצה כלל להיות שקועה בחומר. אולם למצוקה זו מענה בצידוק מפתיע: "ירידה זו צורך עליה". הנשמה יורדת אל הגוף משום שדווקא בו, בעולם המעשה הארצי, יש משמעות לחיים השואפים להתדבק ברוחני ולהתמזג עימו.
מילות הניגון מסכמות בתמצית רעיון חסידי מרכזי, המופיע בספרות החסידית לאגפיה אף מעבר לעולמה של חסידות חב"ד; רעיון זה קשור בסוגיית הפער עליו הצביעו כבר חז"ל והפייטנים הקדמונים, זמן רב לפני הופעתה של החסידות – הפער בין הגוף הארצי והנשמה השמימית (ראו למשל בבלי סנהדרין, צא ע"א-ע"ב).
בניגוד לתפיסות אחרות שתיארו את הפער בין הגוף והנפש כפער קוטבי ומוחלט, ומתוך כך זיהו את הנפש עם הטוב ואת הגוף עם הרע, התפיסה החסידית המובעת בפיוטנו היא תפיסה מורכבת יותר, המבקשת להעניק פשר קיומי לחיים עצמם – לא רק כתחנת-ביניים בדרך לעתיד טוב יותר, לא רק כשלב נחות ובלתי-נמנע, אלא גם כתקופה בעלת ערך סגולי מיוחד. דווקא בעולמנו הארצי, על פיתוייו ואתגריו, על כשליו ומכאוביו, טמונה אפשרות להתעלות.