המחרוזת האחרונה אינה מגוף הפיוט, אלא תוספת שנוהגים לאומרה בבתי הכנסת במנהג רוב עדות אשכנז
נוסח השיר ע"פ דניאל גולדשמידט, סדר הקינות לתשעה באב
על הפיוט
קינה לתשעה באב במנהג עדות אשכנז; הקינה חתומה אמנם באקרוסטיכון אל"ף-בי"ת מלא ולא בשמו של הפייטן, ובכל זאת ניכר בה חותמו הברור של ר' אלעזר בירבי קיליר, מגדולי פייטניה הקדומים של ארץ ישראל (המאות ה- 6-7). פיוטנו נחתם בתיאור ירמיהו הנביא ההולך וזועק על קברי אבות האומה את דבר החורבן, ויש בכך כדי להעיד על תוכניתו המקורית של המחבר, שביקש כנראה לקשור בין קינה זו זה לקינה אחרת שלו, הנפתחת במילים "אָז בַּהֲלוֹךְ יִרְמְיָהוּ אֶל קִבְרֵי אָבוֹת..." – אלא שבספרי הקינות שהתגבשו במהלך הדורות, מודפסים הפיוטים בסדר הפוך, ורק בקרב קהילות מעטות נשתמר הנוהג לשיר קינה זו ולאחריה הקינה 'אז בהלוך ירמיהו'; סיומו המקורי של פיוטנו טושטש עוד יותר בחלק ממנהגי קהילות אשכנז, המוסיפות על גביו מחרוזת נוספת ("שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד...") שאינה מגוף הפיוט המקורי, אלא כנראה סופה של קינה אחרת.
על קינותיו המופלאות של הקיליר כתב – בלשון פיוטית ויפהפיה כשלעצמה – אחד מגדולי חוקרי הפיוט בדורנו, פרופ' עזרא פליישר ז"ל, כי "הן, כנראה, גם שיא יצירתו מבחינה אמנותית... כוח יצירה מונומנטאלי, מכונף בלא שיעור, מעצב בסדרה זו קינה אחרי קינה, בשלל תבניות ונושאים, בלשון מעוצמת של שגב גדול ובמתח פיוטי כביר, עד שכל המחזור... דומה בעיניך כשלשלת גדולה של צוקי סלעים שבאה לקשט גרגרתו של איזה ענק אגדי" (שירת הקודש העברית בימי הביניים, עמ' 204). הקינה שלפנינו, 'אָז בִּמְלֹאת סֶפֶק יָפָה כְּתִרְצָה', הולמת תיאור זה ביותר: פיוטנו עוקב אחר ירמיהו, נביא החורבן והגלות, הפוגש בצאתו מן המקדש החרב אשה יפת-תואר הלבושה בבלואי-בגדים; מראֵהַ מבלבל אותו, מאיים עליו, מקסים אותו, והוא משביעה: "גּוֹזְרַנִי עָלַיִךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְאֶדָם / אִם שֵׁד לַשֵּׁדִים אַתְּ, אוֹ לִבְנֵי אָדָם? / דְּמוּת יָפְיֵךְ כְּבָשָׂר וָדָם / פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ כְּמַלְאָכִים לְבַדָּם!". יפת-התואר ומנוולת-הבגדים מתגלה לו ככנסת ישראל – וזו נקודת המוצא לדיאלוג דרמטי ציורי מאד ועז-מבע בינה ובינו, דיאלוג החושף את רגעי השבר הקשים של החורבן, את תחושת חוסר האונים שאין ממנה מוצא. בסופו של דיאלוג זה מתחננת האשה-ישראל מירמיהו לבקש עליה רחמים אצל הקדוש ברוך הוא, אך כשמגיע ירמיהו לכסא הכבוד, הוא נתקל, למרבה הפליאה, כמעט באותה בקשה עצמה: הקדוש ברוך הוא מבקשו ללכת אל אבות האומה ולעוררם מתרדמתם, כדי שיבכו איתו את החורבן ויעניקו לו נחמה. כך צועד פייטננו יד ביד עם ירמיהו, הנביא המשולח והבודד, תלוי בין שמיים וארץ, המחפש דלתות להתדפק עליהן ולזעוק – "אוֹי לָאָב שֶׁהֶגְלָה נִינוֹ / וְגַם אוֹי לַבֵּן שֶׁבְּשֻׁלְחַן אָב אֵינוֹ".
ר' אלעזר הקליר
מאה 6-7
