פיוט זה מושר בקהילות אשכנז השונות בסעודה השנייה והשלישית של שבת. ר' יהודה הלוי מעביר את יונתו של נח, השבה ובשורת סוף המבול בפיה בדמות עלה זית, להקשר הלאומי. כך הוא מקשר יונה זו עם דימוי היונה לעם ישראל, לאור דרשות חז"ל לשיר השירים. את מנוחת כף רגלה של היונה לאחר המבול הוא מקביל למנוחת עם ישראל מדי שבת. לכאן מתקשרת אף שאיפת המנוחה הגדולה של ציון מזעף ההווה בחסד הגאולה העתידי, כפי שמבשר לה ישעיהו: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ. כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'. (ישעיה נד, ט-י)
מחברו של הפיוט הוא ר' יהודה הלוי, אולם לפי דיוואן ריה"ל של בראדי ולפי מהדורת שירי ריה"ל של דב ירדן, מסתבר שהנוסח שהשתרש כנוסח המושר אינו כולו שלו. פתיחת השיר, הבית הראשון ושני הבתים האחרונים הם של ריה"ל. הבית השני והשלישי, הפותחים במלים - וּבָאוּ כֻלָּם; דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ, הם של מחבר אחר, שאיננו יודעים מי הוא.
ר' יהודה הלוי
מאה 11-12
