שירו של נתן זך שהתפרסם בלחנו ובביצועו של שלום חנוך. השיר התקבל זה מכבר כמרכיב בסדרי ט"ו בשבט רבים, ובכך הפך למעין פיוט מודרני.
השיר בנוי כפרפראזה על פסוק מספר דברים (כ, יט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". פירושים רבים ניתנו לפסוק; יש שראו בו הדגשה יתרה של הדמיון בין האדם והעץ, ויש שראו בו דווקא הבלטה של ההבדל התהומי ביניהם ("כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?" ראו פירושי ר' אברהם אבן-עזרא ורמב"ן לפסוק זה). נתן זך צועד בשירו בעקבות בעלי הדעה הראשונה, אך מדגיש דווקא את השבריריות העולה מהשוואת העץ והאדם, את זמניות החיים של כל אחד מהם על פני האדמה. משום כך בנוי השיר בסדרה של ניגודים: אמנם, "כְּמוֹ הָאָדָם גָּם הָעֵץ צוֹמֵחַ", אך מנגד – "כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע"; "כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה", ומנגד – "כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרָף בָּאֵשׁ"; "כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם", ואחרי ככלות הכל – "כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאָר צָמֵא".
דומה ששירו הרגיש של זך מלמדנו שלא להתפעל תמיד מן הטבע עד כדי ראייתו כמקור לחוסן ולעוצמה, אלא להתבונן בו לעתים בעין מפוכחת, היודעת שגם עץ, לעתים, אינו יציב במקומו; שגם אני, האדם, אינני יודע תמיד "אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה / כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה".
נתן זך
מאה 20-21
