שיר היתולי נודע המיוחס לר' שלמה אבן-גבירול, מגדולי המשוררים והפייטנים בכל הדורות (ספרד, 1021 – 1058). אין וודאות בייחוס השיר לרשב"ג, ואפשר שהשם 'שלמה' החתום בראשי המחרוזות מכוון למשורר אחר שנשא שם זה. יש מקהילות ישראל השרות אותו בפורים, אף שבמקורו נכתב כשיר חול מובהק.
השיר מנציח מאורע משעשע מחיי המשורר: אדם בשם משה הזמינו למשתה, כדרכה של שכבת העלית בקרב יהודי ספרד באותם הימים; אלא שבמהלך המשתה, ואולי כבר בתחילתו, אזל היין, ובמקומו הוגשו מים למסובים. המשורר, שנפגע מקמצנותו של המארח, החליט 'לנקום' בו באמצעות שיר ארסי במיוחד. במהלך השיר הוא מבכה את אובדן היין והחלפתו במים, באמצעות שיבוץ פסוקים ושברי-פסוקים המתייחסים לאבל על חורבן בית המקדש: כך למשל הפזמון החוזר – "כִּכְלוֹת יֵינִי / תֵּרֵד עֵינִי / פַּלְגֵי מָיִם" – מיוסד על הכתוב במגילת איכה (ג, מח): "פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי". שימוש מתוחכם ואירוני במקורות שוזר את השיר כולו; המשורר משווה בין משה רבנו ומשה המארח, ועומד על כך שבעוד הראשון שנא מים – כפי שמוכיח, לדעתו, נס חציית ים סוף ונס הפיכת היאור לדם, הרי שהשני, ברוב קמצנותו, אוהב מים ומעדיף אותם על יין. במחרוזת משעשעת במיוחד משווה עצמו המשורר לצפרדע: "הִנְנִי רֵעַ לַצְּפַרְדֵּעַ / עִמּוֹ אֶזְעַק וַאְשַׁוֵּעַ / כִּי כָמוֹהוּ פִּי יוֹדֵעַ / שִׁיר הַמַּיִם". אין להתפלא, לפיכך, על חתימת השיר ב'איחולים' למארח, שיזכה ש"יִהְיוּ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ שׁוֹאֲבֵי מַיִם".
מיוחס לר' שלמה אבן גבירול
מאה 11
