ברכות הנאמרות בטקס הנישואין תחת החופה, וכן בסיום ברכת המזון בסיום הסעודה בכל אחד משבעת ימי השמחה שלאחר החתונה. במקורות הן מכונות 'שבע ברכות' או 'ברכת חתנים', והן מופיעות לראשונה בתלמוד הבבלי (כתובות, ז ע"ב–ח ע"א).
יש עדויות לכך שבעבר הרחוק נהגו בארץ ישראל לברך רק שלוש ברכות – כנראה, הברכות הרביעית, החמישית והשישית בסדר שלפנינו – אך כיום דומה שאין הבדל בסדר הברכות בין כל הקהילות בישראל.
הברכות שתיקנו חז"ל מתארות את האל בכבודו כמי שמשמח את החתן והכלה. הן אינן מסתפקות בשמחת הזוג הפרטי, אלא כורכות בינה ובין שמחות אחרות: שמחת ציון וירושלים לכשתיגאל וגם שמחת הזוג הראשון עלי אדמות, אדם וחוה: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם". בדומה לזכרון ירושלים, גם זכרון גן עדן, על הראשוניות הטהורה המאפיינת אותו קודם החטא, אינו מפתיע במעמד החופה, מעמד שראשוניות ותום משרים עליו חסד. אך שמא יש באזכור אדם וחוה מימד נוסף: בצד תחושות הבראשיתיות וההתחדשות, ראוי לשמר גם את תודעת המסורת הרציפה, ולהתחבר לשמחתם של כל הזוגות כולם – מאז ועד עתה. כך ממוקם מעמד החופה בתווך, בין שמחת הזוג הראשון בראשית הימים, ובין שמחתם העתידה של הזוגות השבים לירושלים באחרית הימים, עד שאהבה, אחוה, שלום ורעות מצטרפות זו לזו.
על פי חז"ל
