ברכת כהנים היא ברכה שבה מברכים הכהנים את שאר המתפללים, במהלך חזרת החזן על תפילות העמידה בשחרית ובמוסף. הכהנים ניצבים ליד ארון הקודש כשפניהם אליו. עם תחילת הברכה פונים הכהנים כלפי הציבור, ובשעת הברכה נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם. שליח הציבור מקריא להם את הברכה, מלה אחר מלה, והכהנים חוזרים אחריו, מלה במלה.
בקהילות האשכנזיות קיימים לחנים שונים על פי המועדים (ימות החול, שבת, ימים נוראים, מועדים). במרבית הקהילות הספרדיות נהוג להתאים את לחן הברכה למקאם של התפילה או של השבת. ברכת כהנים נחשבת לאחת התחנות בתפילה שבה מפגין החזן את יכולותיו ואת כושר האלתור שלו. לבני מרוקו לעומת זאת יש לחן קבוע במשך כל השנה.
ברכת כהנים היא מצווה מן התורה, ומבין כל המצוות הקשורות בכהונה היא כמעט היחידה שהשתמרה גם לאחר חורבן המקדש.
עיקר הברכה הוא שלושת הפסוקים מספר במדבר (ו, כד): "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" – פסוקים המאחלים לישראל ברכה, ושלום, ומאור פנים; שלושת הפסוקים, שהם בעצם שלוש ברכות נפרדות, בנויים בתבנית אופיינית לשירה המקראית, כמו למשל המקצב המדורג - שלוש מלים בברכה הראשונה, חמש בשנייה, ושבע בשלישית – והחזרות המילוליות הדחוסות: מתוך חמש-עשרה המלים המרכיבות את הפסוקים, שבע מלים חוזרות על עצמן.
ברכה זו אינה עומדת לבדה; לפניה ולאחריה נוספו ברכות ותחינות של הכהנים עצמם, ושל הקהל המתברך, וכל אלה מדגישות את העיקרון העומד ביסוד המצווה: לא הכהנים הם שמברכים את ישראל, אלא הקב"ה בכבודו. הוא, ורק הוא, מקור הברכה, בעוד הכהנים משמשים כשליחיו, ובה בעת גם כשליחינו שלנו. דומה שזו גם אחת הסיבות למנהג האוסר להביט בכהנים בשעה שהם מברכים את העם: לא מפאת חשיבותם של הכהנים עצמם, אלא משום שכביכול במעשיהם זוכה השכינה לנוכחות ממשית בבית הכנסת; כפי שנאמר גם בפסוק החותם את פסוקי הברכה: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".
מן התפילה
