פיוט סליחות, עפ"י סדר הא"ב, הנאמר במוצאי שבת בשבוע שלפני ראש השנה, שהוא הלילה הראשון של אמירת הסליחות על פי מנהג אשכנז.
בבסיסם של רעיון התשובה והסליחה עומדת התפיסה שהקב"ה הוריד לעולם אפשרות של שינוי העבר, של תנועה בתוך הזמן. לעומת התפיסה האנושית, הגורסת שאת הנעשה אין להשיב עומד רעיון התשובה, התפיסה שיש אפשרות של חזרה לעבר, יש אפשרות לתקן דברים שנעשו ואף למחוק אותם כאילו לא היו - זהו בעצם כוחה הפלאי של התשובה. התשובה היא אחד הדברים שקדמו לעולם, כמובא במדרש: "ז' דברים קדמו לעולם תורה ותשובה... תשובה מנין שנאמר (תהלים צ) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ וגו' וכתיב בתריה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם..." (תנא דבי אליהו רבה פרק לא). וכמו שאומר הפייטן בשיר: כּוֹנַנְתָּ מֵאָז תֶּרֶף לְחַלְּצָם מִמֵּצָר - עוד בטרם חטא האדם ברא הקב"ה את אפשרות התשובה, החזרה. בפיוט נשען הפייטן על יסוד זה שבתשובה ומבקש שהאל יחון אותנו על אף מעשינו ויקבל את תשובתנו. הפנייה אל האל נעשית בְּרַכּוּת ובתחנונים, כמו יודע הפייטן שכל בקשה למחילה נשענת על הרעיון הבלתי נתפס בשכל אנושי של רעיון התשובה, שהוא כמתנת חנם. ואכן הצליל החוזר ונשנה בפיוט הוא של חן, תחינה, תחנונים, חנם: וּלְשַׁוְעַת חִנּוּנָם, לְחוֹנְנָם חִנָּם, לָחֹן חִנָּם, קְשׁוֹב נָא חִנּוּנָם. התחינה מתעצמת עוד יותר באמצעות המילה נא, החוזרת בפיוט שבע פעמים. הפייטן בוחר לחתום כל בית ובית במלים "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה", הלקוחות מתפילת שלמה בעת חנוכת בית המקדש, ולא בכדי - תפילת שלמה היא כהד לתפילתו של הפייטן, ומצטרפת אליה במשנה תוקף:
וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ.
לא ידוע
