קינה הנאמרת על ידי חלק מקהילות צפון אפריקה בתפילת שחרית של תשעה באב, היום בו מצוין חורבן בית המקדש; קינה זו נכתבה על ידי ר' שלום אבן-צור (סאלי, מרוקו; מפנה המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה), בן למשפחת פייטנים נודעת מצאצאי מגורשי ספרד; שמו חתום בראשי המחרוזות: א(ני) שלום בן צור.
אופייה הפתוח של מסגרת הקינות בתשעה באב, בה ניתן לשלב פיוטים חדשים עם ישנים בלא לדחוק קינות אל מחוץ למסגרת, וללא חשש של הפסק בתפילה, היה מהגורמים הבולטים לפריחתה של הקינה ביצירתם של פייטני צפון אפריקה; אך גורם חשוב לא פחות היה תחושות תסכול וצער אין-קץ מן הגלות הממושכת, אשר גרמו לפייטנים לשקע מתהומות נפשם בקינות לתשעה באב.
גם הקינה שלפנינו מבטאת היטב את הזיכרון הקולקטיבי של החורבן ואת כאב הגלות. חרף אורכה הרב – עשר מחרוזות בנות שבעה טורים כל אחת – אין היא מונוטונית כלל וכלל; כבקינות רבות, ניכרת גם כאן תנועה מאבל לנחמה, ומיגון לשמחה; אך מעבר לכך, נראה כי הדובר בשיר מחליף ללא הרף את זהותו, ושומר על עניין מתמיד: עתים הוא הפייטן עצמו, המעורר את שומעיו לבכי ומספד; עתים זו ירושלים החרבה, המקוננת על אובדן בניה; עתים זו היא כנסת ישראל, הנתונה למכים בגלותה; ולבסוף – קולו של הקדוש ברוך הוא בכבודו בוקע מגרונו של הדובר, שעה שהוא מנחם את בניו ומעניק להם תוחלת ותקווה.
ר' שלום אבן צור
