פיוט מסוג 'קרובת י"ח' לפורים, אשר נשתמרה במקצת קהילות אשכנז עד ימינו אנו, מעשה ידיו של אחד מגדולי פייטני ישראל הקדומים – ר' אלעזר בירבי קליר (ארץ ישראל, המאות השישית-שביעית). 'קרובת י"ח' היא סוגה של פיוטים שנועדו לעטר במועדים מיוחדים את תפילת העמידה בת שמונה-עשרה הברכות; משום כך מכיל פיוטנו שמונה-עשרה מחרוזות, אשר כל אחת מהן מסתיימת בלשון 'מעין החתימה', כלומר, לשון המתכתבת עם חתימת הברכה הסמוכה לה מתפילת עמידה.
זוהי דוגמא מייצגת של פיוטים רבים במסורת אשכנז הנאמרים בתפילה, אבל לא התפתחה סביבם מסורת של הלחנה. החזן אומר בקול, בסגנון ניגון ה"נוסח" (נוסח התפילה), את השורות המרכזיות בטקסט - הרפרין או השורה המובילה אל הברכות (מגן אברהם, מחיה המתים, קדושה) ושאר הטקסט נאמר בלחש ע"י הקהל. למעשה, במאה וחמישים השנים האחרונות, ובעיקר בעשורים האחרונים, כבר אין כמעט אמירת קרובות ויוצרות במנהגי אשכנז, למעט ימים נוראים, ולמעט קהילות בודדות ונדירות. עם זאת, למרות המרכיב השירתי המינימלי בהקלטה שלפנינו, אנו רואים חשיבות בהעלאה של פיוטים כאלו, הן בשל קדמותם, הן בשל הסוגה המיוחדת שהם משתייכים אליה ושנשתמרה בדרך כלל רק במחזורי אשכנז, הן בשל חשיבותו של הטקסט והשפעתו על משוררים בדורות שלאחריו.
קורא מודרני עשוי להשתאות אל מול סגנונו של פיוטנו: מעבר ללשון הקסומה והחידתית – שלא פעם עוררה עליה ביקורת – ומעבר להסתמכות האין-סופית כמעט על מדרשי חז"ל, מצטיין הפיוט – כפיוטים רבים אחרים של הקליר – במבנה אדריכלי משוכלל ומפואר; אך באורח מאלף, מלאכת מחשבת זו, מלבד מה שיש בה כדי להרשים את הקורא וללמדו בינה, אינה מטשטשת או מעמעמת את הציפייה הפשוטה, הטריוויאלית, החוצה דורות של פייטנים ושופכי שיח, יהא סגנונם אשר יהא.
ר' אלעזר ביריבי קיליר
