פיוט לחודש ניסן במנהג כמה מהקהילות הספרדיות. המחבר, אליהו לניאדו, שיקע שמו בראשי המחרוזת; יתכן גם שבחירתו לפתוח את הפיוט במילים "אֵל בְּיָדוֹ יָדוֹ יָדוֹ" – כפי שעשה גם בפיוט אחר שלו, פיוט שנועד לשבת – מזכירה בצליל וברמז את שמו. הפיוט מצטרף למסורת עשירה של פיוטים הנסמכים על דרשתו הידועה של התנא ר' יהושע: "רבי יהושע אומר: בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (בבלי ראש השנה, יא ע"ב); גאולת ישראל ממצרים משמשת לפייטן כאב טיפוס לגאולתם של ישראל, וכדוגמה שיש עימה נחמה לעתיד לבוא.
כוחו וחינו של פיוטנו טמונים בפשטותו; הפייטן פונה לאל ומפציר בו לגאול את עמו באותה שפה ישירה, טבעית וכנה בה הוא פונה לקהלו ומפציר בו לשמוח על הטוב אשר נפל בחלקו: אֲהַבְתִּיךָ צוּר יְדִידִי / בְּכָל נַפְשִׁי וּמְאֹדִי / שִׁוִּיתִי שִׁמְךָ לְנֶגְדִּי / לְיַחֲדוֹ וּלְעָבְדוֹ
לָעַד שִׂמְחוּ קְדוֹשִׁים / בְּנִיסָן רֹאשׁ חֳדָשִׁים / כִּי בוֹ יָצָאנוּ חָפְשִׁים / מִיַּד פַּרְעֹה בְּמָרְדוֹ
יָהּ חֲבִיבִי וּגְאוֹנִי / לָעַד הַרְבֵּה שְׂשׂוֹנִי / מָתַי תִּבְנֶה אַרְמוֹנִי / וּתְיַסֵּד אֶת יְסוֹדוֹ?
ר' אליהו לניאדו
