פיוט זה, הכתוב ארמית, הוא הפיוט היחיד הנאמר בחג השבועות כמעט בכל מנהגי האשכנזים. הפיוט ההדור ואפוף המסתורין נכתב על ידי ר' מאיר ב"ר יצחק ש"ץ, שהיה אחד מרבותיו של רש"י, וחי בוורמס במאה ה-11. תשעים שורותיו של הפיוט מסתיימות כולן בהברה 'תָא' ובנויות על פי האקרוסטיכון של סדר הא"ב כולו, ואחריו – "מאיר ביר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ".
בפתיחת הפיוט מתייחס המשורר למגבלות תודעתו ולשונו של האדם בבואו לשבח את הקדוש ברוך הוא. ובכל זאת הוא מתפעל מגדולתו מתוך התבוננותו במעשי הבריאה, מצבא המלאכים, ומישראל, שמעלת שבחם גדולה אף מזו של המלאכים. בלשונו הנמלצת הוא מביא שיחה דרשנית בין ישראל לאומות העולם, השואלות על דבקותו של העם באלוקיו, וכנגדן עונה כנסת ישראל בתיאור נרחב של השכר הצפון לעובדי ה'.
במקורו נאמר הפיוט לאחר קריאת הפסוק הראשון בתורה. במאה ה-17 עורר קיטוע זה של הקריאה בתורה פולמוס הלכתי רחב באירופה. ובעקבותיו נאמר הפיוט עד היום בקהילות רבות קודם התחלת הקריאה בתורה. הן לשונו הארמית הן מיקומו המקורי התמוה מוסברים בכך, שבמקורו היווה הפיוט כרשות וכפתיחה למתורגמן, שהיה נוהג לתרגם לארמית כל אחד מפסוקי הפרשה.
היו שהסבירו את חשיבותו של הפיוט גם בכך שענה על צורך היסטורי, שכן הוא נכתב ערב מסע הצלב הראשון. בנקודה רגישה זו בתולדות יהודי אשכנז נזדקקו הקהילות לפיוט שיאמץ את רוחם בפולמוס עם הקמים עליהם. ואכן, כאמור שיאו של הפיוט עמד בסימן התגברותה של כנסת ישראל על קושיותיהם של אויביה, והתחזקותה בשכר הגדול המובטח לה.