במרכז פיוט זה, הנאמר בפי הקהילות הספרדיות בתפילת שחרית של תשעה באב, שביתת המלאכים משירתם עם החורבן. המלאכים, שתפקידים הוא שירת האל, הערצתו וקידושו, המירו עם החורבן את קולות הזמרה בקולות של בכי. כך עולה מן הפסוק מתהלים לג, ז, המוזכר בראש הפיוט ובסופו - מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. פסוק זה הובא במדרשים שונים בהקשר של חורבן המקדש, ובעקבותיהם צועד הפייטן.
בכיית חיות הקודש והאופנים נקשרת על ידי הפייטן בהתמעטות כנפיהן עם החורבן, מוטיב המוזכר בתלמוד הבבלי (חגיגה יג ע"ב), מצד אחד, ועם קול הפייטן עצמו, שנוכח האסון כבר אינו מהלל ברמה ובפומבי, אלא במסתרים נושא קינתו, מצד שני.
קינה זו יועדה במקורה להיאמר כפיוט מרחיב לקדושה, כפי שמעיד על כך סופו של הפיוט - יְרַנֲנוּ וְיַעֲרִיצוּ גֶּזַע אֱמוּנִים / וְיַקְדִּישׁוּךָ חַיּוֹת וְאוֹפַנִּים.
ר' דוד אבן בקודה
