פיוט זה פותח את תפילת ערבית של היום השני של ראש השנה בעדות המזרח. כנסת ישראל מדומה בו לבת ששנתה נודדת עליה בשל המחשבות על חטאיה ועוונותיה והיא קמה בשחר לשפוך את לבה ותחינותיה לפני האל. התיאור מעלה בזכרון את הרעיה בשיר השירים המבקשת את דודה בלילות, גם כאן נודדת שנתה של הבת והיא קמה לחפש את קרבת הדוד, את הסליחה והמחילה, גם כאן פונה כנסת ישראל אל הדוד ומבקשת: עַל לִבְּךָ כַּחוֹתָם שִׂימֵנִי. בהמשך השיר נעלמת הבת ואז מוצג עם ישראל כבנים העומדים לפני אביהם בתשובה ומקווים לרחמיו: חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ לָךְ שָׁבִים וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ נִצָּבִים - זהו הבית המוכר יותר של השיר ובו בעצם פותחים את תפילת הערב השני של ראש השנה. מעניין שהשיר הזה מצד אחד פותח את ראש השנה ומצד שני חותם (בכמה עדות) את אמירת הסליחות. הוא מושר גם בין שחרית למוסף של היום השני של ראש השנה, כאשר מחזירים את ספר התורה למקומו, ואז ניצב כל הקהל על רגליו כאיש אחד ושר את "חון תחון": קָרֵב לִי שְׁנַת גֹּאֵל וּפְדֵנִי... עַל לִבְּךָ כַּחוֹתָם שִׂימֵנִי.
לא ידוע
