'לכה דודי' הוא הלב והמרכז של תפילת קבלת שבת והוא מלווה את רגעי המעבר שבין ימי החולין המסתלקים לבין השבת הנכנסת ובאה. הפיוט נכתב בצפת של המאה ה-16 ע"י הפרשן וחכם הקבלה ר' שלמה אלקבץ ואומץ מיד עם כתיבתו ע"י מקובלי צפת של אותה תקופה, מה שתרם להתפשטותו ולקבלתו המהירה בכל קהילות ישראל ולכך שנתווסף לסידור התפילה, על אף שזה היה כבר סגור וחתום.
ל'לכה דודי' נודעת חשיבות מכרעת בהיווצרותה ובהתגבשותה של תפילת קבלת שבת כפי שהיא מוכרת לנו כיום, תפילה שנוספה לסידור התפילה רק במאה ה-16, בהשפעת מנהגי מקובלי צפת, שנהגו לקבל את השבת לבושי לבן וביציאה אל השדה, עם שירת מזמורי תהלים ו'לכה דודי'. היציאה לקראת השבת מקורה במסופר על ר' חנינא בתלמוד הבבלי (שבת קיט, ע"א): "רבי חנינא מיעטף וקאי אפינא דמעלי שבתא ואמר [היה ר' חנינא מתעטף עם חשיכה בערב שבת ואומר] 'בואו ונצא לקראת שבת המלכה'. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר [ר' ינאי היה לובש בגדיו ערב שבת ואומר] 'בואי כלה בואי כלה'".
הפיוט כתוב ברבדים של סוד ושל פשט גם יחד, ומשום כך ניתן להבינו גם ללא הבנת כל הסמלים הקבליים הרמוזים בו. בלשון ציורית, עשירה בשיבוצים מקראיים, מצייר המשורר תמונה שבה הדוד – עם ישראל – יוצא לקראת הכלה – השבת- לקבל את פניה.
במהלך הדורות חוברו לפיוט מאות לחנים שונים, ויש מנהגים שונים בשירתו. במנהגים הספרדיים שרים את הפיוט כולו בעמידה עם הפנים כלפי מערב. במנהגי אשכנז שרים את הפיוט בישיבה ובבית האחרון עומדים ופונים למערב.
ר' שלמה הלוי אלקבץ
