פיוט מתוך סדר הקינות לתשעה באב, במנהגי מרבית הקהילות הספרדיות. מחברו של הפיוט ידוע לנו רק במו הפרטי, החתום בראשי הבתים – בנימין. זהו פיוט יוצא דופן בנוף הקינות שכן הוא איננו מבכה את החורבן כדרך כלל הקינות של תשעה באב, אלא מעמיד במרכזו את היונה המבקשת מנוח, כדימוי לעם ישראל. נותר רק לתמוה ולהצטער על כך שפיוט יפה כמותו, נדחק למסגרת כמו זו של תשעה באב, ועל כן מושר רק פעם אחת בשנה, ולא בנסיבות משמחות. כך או כך, אנו ממליצים בחום לשלב את הפיוט הזה כאחד מהפיוטים לכל עת.
עיון ברשימת הקהילות בהן מופיע הפיוט מעלה פריסה גיאוגרפית מעניינת- ארצות הבלקן (תורכיה, יוון), איטליה, הקהילות הפורטוגזיות של צרפת, אמסטרדם ולונדון וקהילות צפון אפריקה. אולי אפשר להניח שמקורו של הפיוט הוא ספרדי עתיק ומשם התגלגל באמצעות מגורשי ספרד. ניתן גם להבחין ביסוד מוסיקלי משותף למרבית הלחנים, מה שעשוי גם הוא להצביע על מקור משותף אחד, עתיק.
הן מילות הפיוט והן לחניו השונים מבטאים תחושה של געגוע וכיסופים. היונה, דימוי לעם ישראל, מתוארת כאן בצבעים חריפים ועזים - עניה, מרודה, גלמודה, במצודה, חרדה, נעה ונדה, אנושה, חלושה, צועקת - אבי! הצעקה הזו של 'אָבִי' בוקעת מתוך הקינה הזו בכל הלחנים שלה – החזן שר על היונה הצועקת 'אבי, אבי', והקהל עצמו עונה ושר 'אבי, אבי', באופן המבטא היטב את תחושת הכאב והגעגוע. כך גם בתום כל בית ובית חוזר המצלול של 'בִי', 'בִי', ומהדהד שוב את הקריאה אל האב.
הקריאה 'אבי, אבי' מעלה בזיכרון את זעקתו של אלישע כאשר נלקח ממנו מורו ורבו הגדול - אליהו הנביא - שעלה בסערה השמימה: "וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו". נדמה שהצעקה הזו מהדהדת כאן, בקריאה קצת אחרת - כאילו קוראת היונה, עם ישראל, לאביה ואומרת: אבי, ראה את רכב ישראל ופרשיו - מה יהא עליהם, עד מתי?
לא ידוע
